הסרט על דוגית: מתקווה לחורבן

"התחלנו את הסרט כדי לתעד סיפור של שלום בין בני אדם פשוטים - ובדיעבד תיעדנו הרס וחורבן, וראינו כיצד הדייגים והחקלאים משלמים את המחיר והופכים לכלי משחק ציני בידיהם של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות". כך סיפר ל-ynet הבמאי גיל קרני, שסרטו "מים סוערים", המתעד את היישוב דוגית בצפון רצועה עזה בשש השנים האחרונות יתחרה בימים הקרובים על פרס בפסטיבל הסרטים התיעודי החשוב בעולם.

קרני ומני אליאס, יוצרי הסרט, מקווים שהרגעים שאותם חוו ותיעדו בסרט במשך שש שנים יגיעו אל ליבם של אנשים רבים ברחבי העולם. סרטם יוקרן בשבת בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל הסרטים התיעודי IDFA באמסטרדם. הסרט יתחרה בתחרות היוקרתית "Joris Ivens" לסרטים תיעודיים באורך מלא. עד כה השתתפו במסגרת זו במאים ישראלים בודדים.

ההתנחלות דוגית היתה ממוקמת בעומק צפון רצועת עזה, שלושה קילומטרים מקווי 67'. קילומטר אחד בלבד הפריד בינה לבין מחנה הפליטים הגדול ג'בלייה. ב-1984 ייעדה הממשלה בישראל את הקרקע להקמת כפר דייגים בסגנון יווני (או כך לפחות שווק הרעיון למתיישבים הראשונים). ב-1990 עלתה דוגית על הקרקע.

הבמאי קרני והצלם אליאס יצאו למסע הארוך לדוגית באוגוסט 1999. קרני: "סיפרו לי על הדייגים בחוף דוגית. כשהגענו בפעם הראשונה התאהבנו במקום ובאווירה המיוחדת שהיתה בו. החוף שקק פעילות של עשרות דייגים ישראלים ופלסטינים שעבדו כתף אל כתף, התחלקו שווה בשווה בכסף ובשלל הדגה, וחיו למעשה בקומונת דייגים נטולת לאום וגבולות".

למרבה האירוניה, קרני ואליאס חשבו אז שהמציאות אידילית מדי, לא כל כך מעניינת לסרט – ולאחר כמה שבועות של צילום, החליטו לגנוז את הרעיון. שנה בדיוק לאחר מכן, החליפו קולות נפץ וירי את אוושת הגלים וקריאות השחפים: כשחומרי הגלם במגירה פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, וכפר הדייגים השקט והאידילי ניעור באחת ממקסם השווא של השלום הרגעי והמתעתע שנרקם במשך עשר שנים בין הדייגים. בכפר השלו החלו להופיע טנקים, חומות בטון ומגדלי שמירה. את שמי הלילה פילחו כדורי נותבים שחלפו מעל גגות הקרוונים. ילדי היישוב החלו לעשות את דרכם לבית הספר האזורי בכלי רכב צבאיים משוריינים.

ובעבר השני - מהשדות המוריקים, החממות, הלולים, הכרמים והפרדסים - לא נותר כמעט דבר. בצה"ל קראו לזה "חישוף". מקסם השווא של מיקונוס הפך באחת לשדה קרב.

באוקטובר 2000 חזרו קרני ואליאס לכפר הדייגים - שהפך בין לילה ליעד צבאי מבוצר היטב. הפעם הם מחליטים להישאר עד הסוף. קרני מספר: "חזרנו לדוגית כדי לראות מקרוב מה נותר מהקשר בין הדייגים הפלסטינים לישראלים. בתחילה עוד היה קשר טלפוני, שהלך וגווע עם התעצמות האינתיפאדה. אז ראיתי בעצם את השינוי שחל באותם המתיישבים".

ה"מתנחלים השמאלנים" מצאו עצמם בסכנת חיים

משפחת גורן היא אחת משתי המשפחות שאותן תיעדו קרני ואליאס כשהגיעו לכפר הדייגים. קרני: "האידיאולוגיה היחידה של משפחת גורן היתה 'אהבת הים'. הם היו משויכים לצד השמאלי של הפוליטיקה הישראלית. זה מה שעניין אותי בסיפור של המקום הזה, הם היו 'מתנחלים שמאלנים' – אנשי ים. ופתאום הילדים, נועה, עידו וארן , נמצאו בסכנה יומיומית מוחשית. אותה סכנה הולידה איבה כלפי השכנים הערבים - עד אתמול ידידים ושותפים לדרך, שהפכו לאויב ".

"בתור הורה, מה אתה בעצם מבקש? שהבן שלך ייסע לבית הספר ויחזור ממנו בשלום. אתה לא חושב על המחיר, שהוא 'חישוף' 200 דונם של חממות בשולי הכביש ע"י הצבא. אתה פשוט לא רואה את זה, אתה מעדיף להדחיק", אומר קרני ומוסיף: "בינואר 2000 הגענו לדוגית דקות ספורות לאחר שהתפוצץ מטען צד במשקל 60 ק"ג, שפספס בדקה או שתיים את האוטובוס שהסיע את ילדי משפחת גורן. האווירה היתה מחושמלת, הזעם היה עצום. רוני כהן, גיבור נוסף בסרט, פונה לאנשי הצבא ומבקש 'תמחקו להם הכל ברוחב של 50 מטר, לא מעניין אתכם פרדסים ולא כלום'".

בערבו של אותו יום חזו קרני ואליאס בנקודת המשבר אצל המתיישבים: "האסימון נפל להם". אתי כהן, תושבת המקום, עוזבת את היישוב ומשאירה את בעלה רוני בגפו. טובה גורן, שניהלה מסעדת דגים מצליחה על חוף הים יחד עם הפלסטינים, הבינה שהמסעדה לא תיפתח עוד לעולם. כעת היא רק ייחלה לרגע בו תעזוב את היישוב. קרני: "זה רגע מאוד קשה, אתה מזדהה עם האנשים שחלום חייהם מתנפץ מול המצלמה. לדעתי זה היה הרגע שהם הבינו שעשו טעות שהאמינו לממשלה, שהבטיחה להם גן עדן של דייגים - והביאה אותם ואת ילדיהם לשדה קרב ".

קרני ואליאס המשיכו לתעד. השנים עוברות וההרג נמשך בשני הצדדים – חיילים, מתיישבים וחקלאים פלסטינים. פצצות מרגמה החלו ליפול, מחבלים הגיעו לגדר החשמלית המקיפה את היישוב. ובינתיים, הממשלה שרוצה לחזק את ידיהם של המתיישבים המבוהלים, שבסך הכל רוצים לברוח מהמקום, בונה שכונת וילות חדשה ומפשירה שטחים לבניית אישית.

הבית נחנך 4 חודשים לפני שנהרס

לרגע אחד בשנת 2004, לאחר שנסגרו מאחורי גדרות ושער חשמלי, היה נדמה לאייל וטובה גורן שהשמש מתחילה לזרוח: אחרי 12 שנים בקרוון, יש להם בית משלהם. גם רוני כהן בונה במקביל את ביתו ביישוב. את חנוכת ביתו יערוך באפריל 2005, ארבעה חודשים בלבד לפני הריסתו. אורחים ובני משפחה לא הגיעו לבקר כבר ארבע שנים.

"בשלב זה לא הבנתי מה קורה שם, מצד אחד אנחנו חוזרים ליישוב ובמקום קרוונים שדולפים בחורף, הוקמו וילות מפוארות עם בריכות שחייה. מצד שני,

הנוף שנשקף מבתיהם זה כבר לא השדות, הפרדסים וחוף הים הפסטורלי - אלא הרס מוחלט ומשפחה פלסטינית אחת שנותרה לבדה בשטח, מוקפת בקונצרטינות של הצבא", מספר קרני ומוסיף: "בתור משקיף מהצד היתה לי תחושה שכולם - מתיישבים, חיילים ופלסטינים - לכודים כאן מבלי יכולת להיחלץ, והממשלה מחזיקה את התושבים כבני ערובה".

ואז הוחלט על פינוי ההתנחלויות ברצועת עזה. בבית משפחת גורן נשמו לרווחה והחלו לספור את הימים לאחור. קרני: "בניגוד למה שהתחולל במדינה ובהתנחלויות האחרות ברצועת עזה, האנשים בדוגית, עם כל הצער והכאב עם קריסת החלום, רצו ללכת משם למקום שלו".

קרני עצמו מודה שברגע שאייל גורן קיבל את צו האלוף המורה לו לעזוב את ביתו – הוא עצמו הזיל דמעה. כך גם קרה ימים אחדים לאחר מכן, כשראה את גורן הורס בעצמו את ביתו בדחפורי הצבא: "זה היה מבחינתי רגע של קתרזיס, קיוויתי בשבילם שהפרק בחייהם שהחל בחלום והפך עם השנים לסיוט הסתיים. בערבו של יום, שהשמש שקעה ומני הצלם ואני עמדנו מול כפר הדייגים שהפך לגל אבנים, קשה היה להבין איך מדינת ישראל רקחה מציאות שהביאה להרס ודם משני הצדדים - ובסוף חזרנו לנקודת ההתחלה".

• הסרט "מים סוערים" יוקרן במסגרת הפקות הרשות השניה לטלוויזיה בערוץ 2 והופק בסיוע הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.