"טררם" לילדים
להקת הקצב משיקה מופע ראשון לגילאים הצעירים. "העולם הוא כלי נגינה אחד גדול והמוזיקה היא בלב ובראש", אומר דורון רפאלי, מייסד ומנהל הלהקה
אחרי שמונה שנות פעילות בשדה מופעי הבידור למבוגרים מעלה להקת "טררם" מופע ראשון לילדים. חבריה, שמתורגלים בתיפוף על חפצים וריקודי רחוב, נדרשו להתמודד לראשונה עם טקסט ועלילה מובנית. "זה לא שוויתרנו על הסגנון שלנו, המוזיקה והתנועה הם עדיין הבסיס", אומר מייסד הלהקה ומנהלה האמנותי דורון רפאלי, "בתוך זה שזרנו סיפור מסגרת ואלמנטים תיאטרליים". לדברי רפאלי, כבר שנים הוא מתאפק מלשבור את גבולות הקבוצה, אבל עכשיו העז.
"אנחנו עושים מוזיקה מגניבה בלי כלי נגינה ולזה יש חוקים מאוד ברורים", אומר רפאלי, "המסר הוא שהעולם הוא כלי נגינה אחד גדול והמוזיקה היא בלב ובראש. אנחנו חיים בטריפ של מקצבים מוזיקליים שמוצאים את דרכם החוצה בחצר גרוטאות, במטבח ובסלון. המוזיקה והתנועה היא דרך הביטוי שלנו, התקשורת עם העולם, והשינוי המשמעותי במופע הנוכחי הוא לפתוח את התקשורת ביננו לבין הקהל גם למילים. זה היה הלם תרבותי שדרש תהליך ארוך של הבשלה".
גרסה מוקדמת של "טררם קידס" עלתה כמופע חד פעמי שהוזמן על ידי פסטיבל "צלילי ילדות" האחרון בחולון. ההפקה זכתה להצלחה רבה ורפאלי החליט לפתח אותה למופע שירוץ בכל הארץ.
יש קשר בין הרצון לתקשר עם ילדים לבין העובדה שאתה אבא?
"אני קודם כל ילד וזה בא מתוך רצון להתחבר למקום הילדי. סיפור העלילה שמתרחש בחצר גרוטאות מבוסס על חבורה אמיתית שהיתה לי כילד בירושלים. כשרוב הילדים שיחקו כדורגל במגרש, אני הייתי נעלם בחצר גרוטאות ענק שהיה שייך לעיריית ירושלים. היינו מתגנבים לשם ומדמיינים דמיונות. אני משער שיש לזה קשר גם לזה שאני אבא. הילדים שלי היו נוכחים ברוב החזרות והביעו דעה. עשינו מופע ניסיוני מול חברים שלהם ולמדנו מזה המון, חלק מהלקחים יושמו בתוך המופע".
לפני שהקמת את "טררם" היית מתופף בלהקת "אטרף" וב"מינואט" וליווית עשרות אמנים בהם יהודה פוליקר, דני רובס, שלומי שבת ומיקי גבריאלוב. מה גרם לשינוי הכיוון?
"ניגנתי עם כל דכפין במשך כמעט 15 שנה ובשלב מסוים התחיל להיגמר לי מזה. זה היה קצת אחרי הפקת האלבום 'הילד שבך' של פוליקר. היינו באולפן ופתאום הכל הרגיש לי אותו הדבר, חשבתי שאני ממחזר את עצמי וחתכתי. רציתי לקחת את המוזיקה למקום אחר. זה מצחיק כי בארץ חשבתי שאני מי יודע מה ואז הגעתי לניו יורק והמציאות הכתה לי בפנים. פתאום הבנתי שצפוף בגן עדן. להיות מתופף מחייב אותך להסתכל על העולם לרוחב ולהתעסק במיליון דברים במקביל וזה בדיוק מה שאני עושה ב'טררם'. מתופף זקוק לקואורדינציה מטורפת - תיאום בין הידיים, הרגליים והראש - ובחיים שלי אני כל הזמן עסוק בלחבר בין מדיות וזה מגניב אותי, זה מה שאני".
זה נכון לומר שאתם בעצם ממשיכים קו שהחל במופע "סטומפ" בניו יורק והמשיך ב"מיומנה" הישראלית ו"שקטק"?
"עם כל הכבוד ל'סטומפ' ו'מיומנה' שהן באמת שתי קבוצות מדהימות שכל אחת עשתה את זה, אני לא מסכים עם זה דוט קום. כמובן שיש משותף בין כולנו כי עובדה שהגענו לתוצר די דומה, אבל באפריקה עשו את זה הרבה לפני סטומפ ואפילו Blue Mans Group עשו דברים מטורפים עם חפצים כבר בשנות השמונים, כך שאי אפשר לומר שזה התחיל ב'סטומפ'. אולי האופנה החלה ב'סטומפ' אבל אני לא אדם אופנתי, מעולם לא התאמתי את עצמי לאופנה. ההצלחה שלהם נותנת השראה ומחזקת את האמונה שאפשר לקחת את הסגנון הזה ולמשוך את זה גבוה".
נשמע כאילו שההשוואה ביניכם, שקיימת אגב בכל הביקורות שנכתבו עליכם אי פעם, מעצבנת אותך.
"הייתי מאוד רוצה להתנער מההשוואה הזו, אבל זה בלתי ניתן. זה מצחיק אבל כל מטפחת נייר היא קלינקס, כל טלפון סלולרי הוא פלאפון, כל מקרר הוא פריג'ידר וכל להקה שמנגנת על פחים היא מיומנה. בשנות השישים היתה פה להקת רוק אחת והיום יש אלף, אז מה, כולם אומרים שהצ'רצ'ילים היא היחידה? יש מקום לכולם. הייתי רוצה להיות הראשון, אבל אני לא, זו עובדה כרונולוגית. במשך שמונה שנים אני נאבק לעצמאות ופעם ביום שומע את המילה 'מיומנה'. אני לא מתלונן, 'מיומנה' היא מועדון מפואר, אני מאמין שככל שנהיה יותר מיוחדים באמנות שלנו ככה נסחוף יותר קהל. היינו בדרום אמריקה, בסלובניה, טורקיה, אזרביג'ן ולאן שאנחנו לא מגיעים מתפעלים מחוש הקצב המדהים של הישראלים. אני משער ש'מיומנה' סללו את הדרך וזה על הכיפאק, לנו יש את הדרך שלנו ואנחנו בהחלט על סוס מהיר, בפול עשייה ופול אנרגיה".
