פולחן אישיות רביעי
אמירות קשות של בית-משפט על המפקד, הלנות שכר ופיטורים סיטוניים בהסתדרות - הכל עובר למכונני הפולחן החדש מעל הראש, כמו לא היו ולא נבראו. ובסרט הזה כבר היינו
אלא שגם לאחר שנחשפו זוועותיו של משטר האימים ההוא, עדיין לא חסרו לו פרקליטי שטן נמרצים, בעולם ובישראל. חלקם היו "פרקליטים" שטרחו להסביר שאמנם עסקינן ב"מעשים בעייתיים", אך מנגד, הם טענו, פועלו של יוסף ויסריונוביץ' בהבסת הנאצים, בתחום החינוך והתיעוש בברית-המועצות, ולא פחות חשוב, בקידום מכירות עולמי של "רעיונות הקִדמה" הקומוניסטיים והסוציאליסטיים - מאפילים על "המעשים הבעייתיים". והיו גם "אדווקטים" אורתודוקסים יותר, מכחישי-מציאות פרופסיונליים, שטענו שהכל פרופגנדה זדונית מבית המדרש "הקפיטליסטי-אימפריאליסטי-שוביניסטי".
והנה מסתבר שכ-40-50 שנה אחרי שחרושצ'וב פתח צוהר בארון השלדים הסטאליניסטי, דבק לא מעט מהקאלט ההוא גם ב-DNA של חלק מהיושבים בציון. בפרק זמן של לא יותר מתריסר שנים נבנו במחוזותינו שלושה פולחנים, והרביעי כבר יצא לדרכו. כמובן שאין כאן כל השוואה בין רוצח ההמונים הגרוזיני למי ממנהיגינו. ההשוואה היא רק בנוגע לפולחן האישיות.
ראשון לפולחנים היה "פולחן יצחק". תחרתו החלה להירקם למן הסכם אוסלו, ותפריה נהפכו גסים יותר ויותר לאחר הרצח. "רוקמי התחרה" היו בעיקר אלה שלפני ההסכם לא חדלו להשביע את רבין מרורים, ואחריו לא פסקו מלשאתו על כפיהם. צמיחת תהילתו בתחילה נבעה בלעדית מאימוץ ההסכם וקידומו, ואחר-כך הרצח קיבע את פולחנו, העצימו והפכו לעובדה מוגמרת. האוונטורה האוסלואית - על מחדליה הביטחוניים ותוצאותיה האיומות - לא פגמה כהוא זה בנס הפולחן. 520 מונומנטים ואתרים על שמו, עד עתה, הם רק מזער מהרוח הפולחנית המתמדת הזו.
שנים ספורות אחר-כך צמח לו הפולחן השני, הפולחן של אהוד, וכמובן לא בִמְקום הראשון. עם היציאה לוועידת קמפ-דייוויד החלו "החברים" לציירו כמעט כמשוש המין האנושי. הוא המשיך להיות כזה, ואף יותר, כשיצא לוועידת טאבה למקצה ויתורים נוסף, על אף שעשה זאת לאחר פרוץ האינתיפאדה ולמרות שנותר עם קואליציה של כרבע מחברי-הכנסת, ואף-על-פי שהבחירות הוקדמו וכבר עמדו בפתח. ומשהתנפץ החלום, נותץ באחת גם פסלו. ועל מה כה יצא קצפם על ברק? חטאו הלא מכופר היה בכך שמעשיו בקמפ-דייוויד ובטאבה - שבהם הציע ויתורים שאפילו לא עלו במיטב חלומותיהם הלחים של שמאלנינו - גרמו לחשיפת ערוות האמונה האלילית בפרטנר לשלום בצד הפלסטיני. ובדיוק כפי שעשו הקדמונים שנכזבה תוחלתם: את הפסל מנתצים לרסיסים, אך חלילה לא נוטשים את עבודת האלילים.
וב-2003 החל להתגבש "פולחן אריק". מי שהואבס והולעט שנים במנות גדושות של דמוניזציה ודה-הומניזציה כמעט מהזן
הסובייטי, ואשר נתפש כדגם מושלם של בן עוולה ואיש אוון - אוּתְרג כמעט בן-לילה והפך למשיח צדקם של רבים במחנה המעליל. ההלעזה, ההתגוללות וההבאשה הומרו במחי-יד-התנתקות בשלל סופרלטיבים על מנהיגותו, עוז רוחו, דבקותו במטרה, נחישותו ומילתו. התנהלותו הדורסנית בהעברת תוכנית ההתנתקות ויישומה, התכחשותו להבטחותיו, פרשיות השחיתות שנקשרו בו ובבניו וזלזולו בכל מנהל תקין נתפשו לפתע בידי "הפרקליטים שלנו" כזוטות שבזוטות, לעומת מעשה התנתקותו. מלמדי הזכות האורתודוקסים יותר, כמובן, "לא הבחינו" בכל בעיה בדרכו. והפולחן נמשך.
ועתה מתחיל לקרום את עורו וגידיו הראשונים "פולחן עמיר". למן היבחרו לראשות העבודה החלה אודיסאת ייפוי וקילוס, בייחוד מפיהם של אותם אישי שמאל שנוהגים לרוב כקמצא בר-קמצא ככל שנוגע הדבר לענייני קומפלימנטים וקשירת כתרים. אמירות כמו "מנהיג מסוג אחר", "עידן חדש", "התקווה הגדולה" הפכו חזון נפרץ בקהלים אלו. ולמותר לציין, אמירות קשות של בית-המשפט על האופן שבו פקד חברים לעבודה; הפיכת ההסתדרות ללטיפונדיה פרטית של "עם אחד"; או הלנות שכר, פיטורים סיטוניים וחוזים אישיים במגרשו הביתי בהסתדרות - עוברים למכונני הפולחן החדש מעל הראש כמו לא היו ולא נבראו.
לפחות שני לקחים יכולים להפיק שרון ופרץ מעלייתו ונפילתו של ברק: שאלילים במקומותינו נבנים על תנאי, ושלא כל מה שמועלה מעלה-מעלה נותר שם לבטח.
לפנייה לכתב/ת 
