שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חרם צרכנים: סקייפ במקום קווי, אימייל במקום SMS

    האינטרנט הוא כלי אפקטיבי לחרמות צרכנים - הם חוקיים, הם אפקטיביים, והעסקים הגדולים מפחדים מהם פחד מוות. בעידן האינטרנט קל יותר לארגן חרמות כאלה, ואולי הגיע הזמן שכולנו נתחיל להשתתף בהם

    בחודש מרץ, 1930, יצא מוהנדס גנדי בן ה-61 את ביתו בראש קבוצה של 78 מתלמידיו. הם שמו פעמיהם אל כפר הדייגים דנדי, מהלך 320 קילומטרים דרום-מערבה. בסוף המסע הזה בן 24 הימים (לימים הוא יכונה "צעדת המלח") צעדו לצד גנדי אלפי אנשים. על סף אפיסת כוחות, הם נעצרו על שפת-הים, התיישבו, והחלו לייבש מים כדי לייצר מלח.

     

    הצעדה זכתה לליווי תקשורתי צמוד, ששיאו בכך שהשבועון האמריקני "טיים" קבע את גנדי כ"איש השנה". המשך הסיפור, מאז ועד שחרור הודו באוגוסט 1947, הוא היסטוריה.

     

    לימים, יהפוך גנדי לסמל של שחרור לאומי ומאבק לא אלים. אבל האידיאולוגיה שהניעה אותו לא הייתה לאומנית. הוא לא חתר לשחרור פוליטי של ההודים, אלא לשחרור רוחני, שהחל בשחרור מהשעבוד הכלכלי לבריטים.

     

    איש רוחני ("מהטמה"), אבל פרגמטי: הוא היכה את הבריטים במקום הכי כואב. הכלי בו גנדי השכיל להשתמש כבר לפני 75 שנה, והמערב לומד רק היום, הוא חרם הצרכנים.

     

    הנשק האפקטיבי - לא לקנות

     

    צעדת המלח עמדה במרכזו של חרם על המלח של היצרנים הבריטים, שבריטניה ניסתה לכפות על ההודים לקנות. מהלך דומה לזה גרם גם לאמריקנים להתקומם,
    160 שנה קודם, ולצאת למלחמת שחרור. הבריטים נהגו להגביל את ההיצע המקומי של מוצרי יסוד באופן שאילץ את ה"ילידים" לקנות אותו מהם. הנשק הכי אפקטיבי כנגד מודל כלכלי כזה, הוא לא לקחת בו חלק: לא לקנות.

     

    מה רע בסתם תחרות, אתם שואלים? ובכן, אני לא טוען שיש רע כזה, אבל תתקשו לשכנע אותי שאכן יש תחרות.

    בכנס השנתי של חברת הייעוץ גרטנר, שהתקיים בתל-אביב לפני כשנתיים, שמעתי את הסמנכ"לים הבכירים של החברה מסבירים שוב ושוב על תנאי התחרות של הכלכלה הגלובלית. הלקוח, הסבירו, ירצה לקבל שירות טוב. אם לא תתנו לו כזה, לא תעמדו בתחרות, ותיכחדו.

     

    למה לשפר את השירות?

     

    אכן, מילים כדורבנות. אבל מדוע לשפר את השירות? לא עדיף פשוט לדאוג שלא תהיה תחרות? וכך קרה שאותם חסידי שוק חופשי, שהיללו את קיצוץ הקיצבאות, ההפרטה, הדה-רגולציה והליברליזציה של השווקים, הפכו את עורם כשגילו שהתחרות לא תואמת את האינטרסים שלהם.

     

    בישראל ובמדינות רבות אחרות, ישנן קבוצות לחץ שלמדו לחסל את התחרות באיבה. הן מפעילות שתדלנים ולוביסטים שמשכנעים את הפוליטיקאים להטיל מכסי מגן, להאריך זיכיונות מונופוליסטיים, לקבוע מחירים של מוצרים שונים בחוק.

     

    מעבר לערוץ החוקי, הגלוי למחצה, ישנם גם ערוצים פליליים והם כנראה מקובלים לא פחות. אנחנו לא רואים את מה שנעשה בחדרי חדרים, אבל אנחנו רואים את התוצאות בהרבה שווקים: המחירים לא יורדים, איכות השירות מתדרדרת, וכשמחפשים את האלטרנטיבות מתברר שאין - המתחרים מציעים אותו הדבר.

     

    תופעת הקרטל

     

    השיטה פשוטה וידועה: מנהלי העסקים מדברים, מתאמים עמדות מול הצרכן, וכך הם מרוויחים יותר ואנחנו מקבלים פחות. קוראים לזה קרטל וזה לא חוקי, אבל זה נעשה.

     

    זהו אחד ההסברים האפשריים מדוע במדינות רבות המוזיקה החוקית יקרה, מחירי הביטוח גבוהים, ריביות הבנקים נמוכות, חברות הגז מצפצפות על הצרכן, ומחירי הסלולר והאינטרנט תמיד משתנים אצל כל החברות בתיאום מפתיע.

     

    אלטרנטיבה חוקית - מרד צרכנים

     

    אם להאמין לתיאוריה הכלכלית, התערבות בכוחות השוק בדרך של וויסות מחירים על-ידי מונופולים וקרטלים, תוביל ליצירת שוק שחור. רק שהשוק השחור יהיה אסור, כמובן, על-פי חוק. האלטרנטיבה החוקית - ולא בטוח כלל שהיא פחות יעילה - היא מרד צרכנים.

     

    למשל, אולי אתם מעדיפים לא לשתף קבצים - אבל הרי אף אחד לא מכריח אתכם לקנות דיסקים, נכון? ואם אתם לא מרוצים מהשימוש שנעשה בכספי המיסים שלכם, אז אתם הרי לא תהיו סרבני מס - אתם פשוט תעלימו או תתחמנו את מס-ההכנסה, נכון?

     

    הרבה אנשים - אולי אפילו אתם - בעצם כבר עושים חרמות צרכניים משלכם בלי ששמתם לב.

     

    כדאי להתחיל כבר עכשיו

     

    אבל אולי כדאי לעשות את זה יותר ולעשות את זה ביחד. למשל, להכריז שאם לא תופסק המלחמה הצבועה באתרי שיתוף הקבצים, נפסיק לקנות דיסקים. אם להאמין לסקרים ולמחקרים השונים בנושא, אז רוב משתפי הקבצים דווקא כן קונים דיסקים. יש כאלה שטוענים בכלל שיש יחס ישר בין הכמות שאנשים משתפים לכמות שהם קונים. אם כל זה נכון, אפשר להניח שכשהאנשים שמשתפים יפסיקו לקנות דיסקים, אז תהיה לחברות התקליטים בעיה רצינית.

     

    כדאי להתחיל את החרם, לא כשישלחו לכם הודעה באימייל, אלא עכשיו. בכל תחום שבו אתם יכולים, ותמיד רק על-פי חוק ועל-פי צו מצפונכם. והמרד הפרטי שלכם, בכלים פשוטים של צרכנות נבונה, גם יחסוך לכם כסף וגם יתרום למטרה הגדולה והחשובה.

     

    סקייפ במקום טלפון רגיל

     

    למשל, אם אתם חושבים שמחירי התקשורת מופקעים, אז השתמשו בשירותי תקשורת אחרים. אתם הרי יודעים לעשות את זה: להשתמש בטלפון קווי במקום סלולרי, סקייפ במקום טלפון רגיל, אימייל במקום SMS. התעקשו תמיד לקבל את התעריף הכי טוב שאתם יכולים.

     

    הקפידו להציק - בעדינות ובנחישות - עד שתקבלו בדיוק מה שמגיע לכם. רק עשו זאת בנעימות וברוח טובה, כי מי שעונה לכם מצדו השני של הקו הוא בסך-הכל שכיר כמוכם שמנסה לגמור את החודש. אל תדרסו אותו - תזרמו איתו.

     

    ואל תשכחו לספר לאנשים על מה שאתם עושים. אפשר לשנות דברים, אבל בתור התחלה כדאי לטפח את המודעוּת לכוח הגדול של הצרכנים. זה דבר הרבה יותר הגיוני להשקיע בו את האנרגיות מאשר סתם לשבת ולקטר. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים