"הסודות של דימונה" נחשפים באוסלו
תחקיר מקיף שערכה הטלוויזיה הנורבגית מגולל את קו פרשת המים - המים הכבדים - בפרויקט החשאי הישראלי. הנורבגים, שחשדו בכוונותיה של השותפה לעסקה, גם ידעו על גישושים מצדה בקנדה ובשבדיה. בחזרה לשנות ה-50 המאוחרות
48 שנים אחרי, השלדים עולים מהארון. ישראל פנתה לשבדיה וקנדה ב-1957 על מנת לברר אפשרות לפיתוח משותף של נשק גרעיני - כך עולה ממסמך נורבגי שנכתב ב-1959, והוצג בתוכנית טלוויזיה דוקומנטרית בערוץ הממלכתי באוסלו.
תוכנית התעודה - שהופקה לקראת מתן פרס נובל בבירה הנורווגית למוחמד אל בראדעי, ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית - עסקה ב"תרומתה" של נורבגיה לתפוצת הנשק הגרעיני. עיקר הסיפור התמקד בפרשת 20 טונות המים הכבדים שמכרה המדינה לישראל בשנת 1959 ובשאלה עד כמה ידעה או לא ידעה ממשלת נורבגיה דאז למה ישמשו המים הכבדים בישראל.
פרשת מכירת המים הכבדים הנורבגיים לישראל היתה עלומה במשך כ-25 שנים ונודעה בפומבי בנורבגיה רק עם גילוייו של מרגל האטום, מרדכי ואנונו ב-1986. מאז נותר הנושא שנוי במחלוקת. המכירה התבצעה במסגרת עיסקה משולשת במסגרתה בריטניה, שקנתה את המים הכבדים מנורבגיה כמה שנים קודם לכן לצורך תוכנית הנשק הגרעיני שלה - אך לא עשתה בהם שימוש (היא קיבלה חומר בקיע לצרכים צבאיים מארה"ב), מכרה אותם בחזרה לנורבגיה וזו המשיכה ומכרה אותם לישראל. למעשה, המים הכבדים מעולם לא נשלחו בחזרה לנורבגיה והועברו במישרין מבריטניה ארצה.
המסמך הסודי שהוצג בטלוויזיה הנורבגית נכתב על-ידי סגן שר החוץ הנורווגי דאז, הנס אנגן, ויועד לשר החוץ שלו לאחר שיחה שקיים הוא עצמו בינואר 1959 עם מנכ"ל "נוראטום", החברה שביצעה את עסקת המים הכבדים. סגן השר אנגן היה הדיפלומט הנורבגי הבכיר שהוביל את הסתייגויות משרד החוץ הנורבגי מהעיסקה. בסופו של דבר הוא נתן את ידו לביצועה, אך מהמסמך ניתן להבין מדוע כה חשש ממנה.
אנגן הדגיש את סודיות המידע וגילה לבן שיחו כי במקביל לפנייתה של ישראל לנורבגיה ב-1957 בנושא המים הכבדים, ידעו הנורבגים על גישושים מצד הישראלים בכיוון שבדיה וקנדה, כדי לבדוק אם מדינות אלו יהיו מוכנות לשיתוף פעולה, יחד עם צרפת, ב"ייצור" נשק גרעיני. אנגן הוסיף כי לא ברור לו עד כמה היו הגישושים הללו ריאליים, אך ציין כי הפנייה מצד ישראל נדחתה הן על ידי שבדיה והן על ידי קנדה. שתי המדינות, באותן שנים, העדיפו לבחון את האפשרות לפתח נשק גרעיני משל עצמן.
באותה שיחה עם מנכ"ל "נוראטום" אמר אנגן גם שישראל חוזרת ומבקשת לכפוף את תנאי העיסקה עם נורבגיה לתנאי העיסקה הגרעינית שחתמה במקביל עם צרפת. הישראלים אמרו כי בעסקה עם צרפת היה סעיף "מילוט" שהיתנה את ביצועה לשימוש לצרכים אזרחיים. ישראל אף הציעה את האפשרות שהמים הכבדים יימכרו ללא הגבלות מנורבגיה לצרפת והאחרונה תהיה זו שתעבירם ארצה. מהמסמך עולה בבירור אנגן היה מודע לעיסקה הגרעינית הצרפתית-ישראלית. הוא מציין שאין לו מידע קונקרטי על פרטיה, אך ברור לו שהעיסקה נרחבת וחורגת מהתחום האזרחי בלבד.
בהמשך השיחה תוהה סגן השר מדוע בעצם חושקת ישראל כל כך במים הכבדים הנורבגיים, אף שמחירם גבוה כמעט פי שלושה ממחירם באמריקה. התשובה הייתה צריכה להיות ברורה וידועה לשניהם: ארה"ב תהיה מוכנה למכור את המים הכבדים שלה רק בתנאי פיקוח נוקשים שישראל כמובן לא הייתה מעונינת לקבלם. מנכ"ל "נוראטום", גם אם חשב כך, השיב כי אין לו כל הסבר לכך ולא הציע שום הערכה מושכלת להחלטה הישראלית. הוא רק ציין שישראל התעניינה תחילה רק בקניית המים הכבדים, אך "נוראטום" הצליחה לשכנע את ישראל לקנות ממנה פריטים נוספים.
אז מה ידעו הנורבגים?
אחת הנקודות המעניינות במסמך היא האמביוולנטיות הרבה שהוא חושף. נראה כי אנגן ומנכ"ל "נוראטום" מבינים היטב את כוונותיה הגרעיניות של ישראל, אך הם אינם מעיזים לומר זאת בפומבי. הם מותירים את הנושא "כאילו" עמום. המסמך הנורבגי הפנימי שמתפרסם כעת הוא אולי גילום עמימותו של הנושא כולו גם בעיניים זרות: יודעים, אך עוצמים עיניים ומתנהגים כלא-יודעים.
בסופו של דבר, כמה שבועות לאחר אותה שיחה, נחתמה באוסלו עסקת המים הכבדים אך עוגנה בתוך הסכם מדיני עליו חתמו שר החוץ הנורבגי, הרוורד לנגה ושגריר ישראל למדינות סקנדינביה, ד"ר חיים יחיל. ההסכם, בדומה להסכם הגרעיני עם צרפת, הכיל התחייבות כללית שהשימוש במים הכבדים יהיה לצרכי שלום בלבד, והותיר לנורבגיה את האופציה לפיקוח. שנים לאחר מכן, על רקע גילויי ואנונו, אילצה דעת הקהל הנורבגית את הממשלה להעלות מחדש את הנושא. הפרשה הוסרה מסדר היום רק לאחר משא ומתן מייגע, בסיומו החזירה ישראל לנורבגיה את אותה כמות מים כבדים שקנתה ממנה.
באשר לגישושיה של ישראל עם שבדיה וקנדה, כפי שמופיע במסמך, לגבי שיתוף פעולה בנושא הגרעיני עם ישראל, כאן ללא ספק רב הנסתר על הגלוי. המסמך שפורסם מהווה חידוש גם מבחינת מומחים קנדיים ושבדיים העוסקים בהיסטוריה הגרעינית של שתי המדינות, ואיש מהם לא שמע עליו עד כה. מה בדיוק הוצע באותם גישושים ומגעים בלתי-רשמיים, עד כמה הם היו רציניים ומשמעותיים, האם נעשו ברשות ובסמכות והאם הגיעו אי פעם לדיון רציני כלשהו? לכל אלו אין עדיין תשובה היסטורית מוסמכת.
