שופטים מתחת לחגורה

הפוליטיקה של המשפט היא כמו תשמיש מיטה בתקופה הויקטוריאנית; מן הדברים שהכל יודעים עליהם ואיש אינו אומר אותם אפילו בלחש. כל מהלך בפוליטיקה של המשפט נעשה מתוך התבוננות גבוה למעלה: הכל לשם שמיים. כמו היאבקות סומו בהילוך איטי, כמו ריקוד בלט של דובים, איש מהם לא יחרוג מן הכללים. מתווכחים בשקט, ללא אלימות, ללא יצרים, תוך מתן כבוד לאחר ולעמדתו. יודעים לנצח ויודעים להפסיד. מה רבה הייתה ההפתעה כאשר גילינו - בשנים האחרונות טיפין טיפין ובחודשים האחרונים במבול שוטף - שהכללים אינם עוד, ואולי לא היו מעולם. איש את רעהו חיים בלעו.

מתברר שבמהלכים למינוי שופטים לבית-המשפט העליון - כמו באלה שהיו לשינוי מבנה מערכת השיפוט (ועדת אור), כמו במהלכים למבנה חוקתי חדש (בית-משפט לחוקה) וכמו ברעיונות לשינוי שיטת מינוי השופטים - אין יותר כללים. אין דיבור מתון ואין כבוד לעמדה השנייה. המאבק אגרסיבי, אישי וגלוי לחלוטין. כה גלוי וכה אישי, עד שלעתים הוא נראה עז יותר ויצרי יותר ממאבק בין פוליטיקאים מקצועיים (ששם, כידוע, הכל מותר).

במפתיע, בגזרת הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים נשמר שקט יחסי. שרת המשפטים, הפועלת עם השקפת עולם ועם אג'נדה, ונושאת מכוח חוק באחריות הכוללת למערכת המשפט - נוהגת בזהירות בכבודם של המעורבים. את הפוליטיקאים האחרים בקושי שומעים. ואפילו הזיג-זג של ח"כ אברהם שוחט (מתפטר - לא מתפטר) עבר בשקט יחסי. דווקא גזרת השופטים היא הגזרה הרועשת.

הנשיא אהרון ברק יוצא חוצץ ("האג'נדה שלה לא ראויה"). שמועות מרושעות וחד-כיווניות מתעופפות באוויר. שופטים בדימוס מציגים חוות דעת (סותרות) לפיהן השרה חייבת לכנס או שאסור לה לכנס (קצת מבלבל) את הוועדה למינוי שופטים - כשהמכנה המשותף של חוות הדעת היא התקפה תמוהה מאוד על הלגיטימיות של שרת המשפטים, היא יו"ר הועדה. שופטים מתערבים במועד הפרישה מהכנסת של ח"כ שוחט ובאפשרויות של מינוי מחליפו. נתאר לעצמנו את המהומה שהיתה מתרחשת אילו ח"כים או שרים היו מתערבים בזהות השופטים חברי הוועדה (ואגב, מה יעשה בג"ץ אם תוגש עתירה נגד בייגה שוחט באשר להמשך כהונתו בכנסת, לאחר שהודיע שהוא יוצא לעסקים ואף מונה לתפקיד עסקי פרטי?).  

מדהים כמה רעש נשמע מהגזרה השקטה של המשפט. הדבר מדהים במיוחד כאשר משווים אותו למינוי שופטים בחמישים השנים האחרונות. לא שנעדרו מחלוקות, חלקן אפילו חריפות. אך בית-המשפט העליון שמר על עצמו תמיד מחוץ לסערה. ועוד יותר מדהים על מה יוצא הפעם הרעש: על האפשרות שמקימת האגודה לזכויות האזרח, פרופסור לפילוסופיה של המשפט ובעלת הכרה בינלאומית, מומחית למשפט חוקתי - תמונה לבית המשפט-העליון.

לאחרונה הודחה שופטת שלום, לאחר שסירבה לקבל את עצתו של נשיא בית-המשפט העליון לפרוש מתפקידה. האירוע

 הקשה יותר אינו עצם ההדחה, אלא הסירוב לקבל "עצה" של ראש הרשות השופטת. במשך שנים הייתה עצתו של נשיא העליון חזקה מחוק. הוא נתפס כבעל סמכות מוסרית ואתית, שמכבדים אותה מעבר לכל אינטרס אישי. והנה נפל דבר, שופטת מסרבת בקול ובמפורש ל"עצה" ואף נלחמת מלחמה גלויה בהליך ההדחה. האם יש קשר - ישאל זה שאינו יודע לשאול - בין הרעש בגזרת השופטים לבין הפיחות במעמד?

בסופו של דבר, הרי יגיע הרגע שלאחר המאבק, וימונה מי שימונה כאשר ימונה לבית-המשפט העליון. ואז יתבונן הציבור ברקדנים הסחוטים והשרוטים, ויחשוב לעצמו: איך קרה שמופע בלט הפך לקרב-רב, שבסופו שרועים הרקדנים עד האחרון על הבמה - וכולנו מנוצחים.

עו"ד דרור ארד-אילון, יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין