מחיר הדיכוי
"חזרה לסערה" מגרה ומלאה כוונות טובות, אבל בוסרית
ההצגה החדשה של התיאטרון הערבי-עברי ביפו, "חזרה לסערה", מתבססת על אחד המחזות היפים ביותר של שקספיר, "הסערה", אך משלבת בתוכה גם חומרים אחרים, המעניקים לה איכות מפתיעה ומגרה.
מצד אחד השחילו המעבדים דן שורר (שגם תירגם) ויגאל עזרתי (שגם ביים) בתוך הטקסט השקספירי קטעים מתוך המחזה "סערה", עיבוד מודרני שנכתב על-ידי הסופר הצרפתי-קאריבי איימה סזאר, ומבליט את הפן הקולוניאליסטי המובלע בטקסט השקספירי. מצד שני ההצגה מוצגת כחזרה של להקת שחקנים בניהולו של במאי רודן, שלוקח לעצמו את התפקיד הראשי של פרוספרו הקוסם. בכך כורך עזרתי יחד שאלות של יחסי תלות, דיכוי ושליטה ביחסים בין עמים וגם בתיאטרון. בסופו של דבר, בשני העולמות, מחיר הדיכוי הוא שהשליט הכל יכול נותר בסוף לבד וחסר כוח.
הבמה העגולה שעיצב אורי און מאפשרת לעזרתי לבנות סדרת העמדות דינמיות ויפות, כשהשימוש ברשת הפרוסה מעל לבמה כמקום משכנו של אריאל, הרוח, מעניק להצגה איכות מקורית ומפתיעה. אך הבעיה היא בביצוע. אמנם לאשר צרפתי הוותיק, בתפקיד פרוספרו/הבמאי, יש עוצמה בימתית משכנעת, אבל קשה למצוא במשחקו אינטרפרטציה ברורה לדמות החידתית. לכפיר לוי, בתפקיד אריאל, יש נוכחות מרשימה, וכך גם לעמוס תמם בתור קאליבן יש רגעים יפים, אך שאר השחקנים נראים כמו חבורת תלמידים בוסריים ומלאי רצון, אך נטולי יכולת. גם השילוב של שחקנים יהודים וערבים אינו מוסיף הרבה לאפקט הסופי. בסופו של דבר, ההפקה מותירה תחושה של אכזבה.
לפנייה לכתב/ת 
וויליאם שקספיר
מומלצים
