יקב גלאי: מגשימים את חזון בן-גוריון

אני לא בטוח שבן גוריון חשב על יין כשאמר שצריך לרדת לנגב. הוא בטח חשב על מרעה או מטעים, אבל למרות זאת, וללא שום קשר, גפנים הפכו בשנים האחרונות להיות הבון טון של האזור.

כידוע, הנגב מפגין תכונות שלא היינו מקשרים אותן דווקא עם חקלאות. מהרבה בחינות, מדובר באחד משטחי המדבר הבעייתיים ביותר בעולם, עתיר אדמת לס שאינה מחלחלת, חם מאוד ובעל רמות לחות טבעית נמוכות למדי. למרות כל זאת, אנחנו מוצאים בנגב מגוון גדול מאוד של צמחים. למעשה, יש יותר סוגי צמחים בנגב, מאשר בגליל, לכל "קוביית" שטח. המפגש בין האקלים הים תיכוני מצפון, רוחות הסהרה מהדרום, האדמות השונות וגם החקלאות בין אלפי השנים, עושה משהו למגוון הזה.

ואיך זה קשור ליין?

קודם כל, אנחנו אוהבים לאמר ש"יין מתחיל בכרם". אם זה באמת כך, הרי שחשוב להבין את תנאי הכרם. שנית, יש מגמה מסוימת ורצון רב לפתח "שביל יין" בנגב, ומן הראוי שגם קברניטי העניין, שעלולים להיות מעוניינים קודם כל בטווח הקצר, וגם מי שחולמים על כרם ויקב מדבריים בנוסח "קפה בגדד", ידעו מה באמת צפוי להם.

יקב גלאי, של אסף וסיגלית גלאי, מוציא כעת שני יינות משנת הבציר 2003. גלאי מגדל כרם בן כעשרה דונם במשק שלו, שנמצא במושב ניר עקיבא. למי שלא מכיר, המושב נמצא מערבית לצומת בית קמה, עוד אחרי הגדי, לכיוון מישור החוף. הגובה באזור הוא בסביבות 100 מטר, והאדמה, כמו הרוב באזור בקעת באר שבע וערד והנגב המערבי, היא אבן חול וחרסית שמכוסה בלס.

הבעיות העיקריות באזור זה הן: הלס – שהוא בעל מרקם צפוף וגודל גרגרירים קטן - נסגר בהשקיה או בגשם ולא מאפשר חלחול. במקומות אחרים, לס יכול לתת יינות ארומתיים ובעלי גוף, אבל כאן קיימות בעיות אחרות: החום – שהוא כידוע לא משהו לכתוב עליו הביתה, והמליחות. בעיקר באזורים מיושבים, שבהם החקלאות יורדת, עולה מפלס המליחות וקרקע מלוחה מתחילה להגיע למעלה. כתוצאה מכך מתגלות תופעות של אדמה מפוררת מאוד, מלוחה וקשה לחקלאות. הבעיה הזאת משותפת לכרמים רבים בנגב, כולל אלה שברמת הנגב, הדרומית והגבוהה יותר.

באופן כללי, יש מקרים בהם הגפנים סובלות מאוד, אורך חייהן קצר, הן לא נראות טוב והן דורשות טיפול אינטנסיבי, מאוד מוקפד והשקיה במים מתוקים. משיחות שהיו לי עם מגדלי כרמים באזור הנגב, עם מדריכים חקלאיים, וגם מהתבוננות בכרמים, הנגב זה לא הגליל העליון, והפוטנציאל שם ליין גדול, שמיועד ליישון – נראה נמוך למדי. זה לא אומר שאי אפשר לייצר בנגב יין באיכות טובה או יין שאין לו מקום. זה אומר שהמחיר הכלכלי לאורך זמן לא הולך להיות נמוך ובינתיים, היינות שמפיקים מהאזור הזה הם יינות בעלי גוף בינוני למדי.

אז איך היין של אסף גלאי? קודם כל, מן הראוי לזכור שהיקב עודו צעיר, ויינות 2002 היו היינות הראשונים ששיחרר. גם הגפנים ניטעו רק בשנת 1999, כך שהיין שיוצא עכשיו הוא תוצר של כרם בן חמש שנים לכל היותר.

שני היינות שטעמתי היו יינות שמתאימים לאזור: קלים יותר, בעלי גוף בינוני, צבע לא עמוק וארומטיות סבירה. את המרלו אהבתי יותר, לא בגלל שהוא "גברי" יותר מהקברנה סוביניון, כדברי היקב, אלא בגלל שהוא עגול יותר, נעים יותר לשתיה ויותר מזמין. זהו בלנד של 85% מרלו ו- 15% קברנה סוביניון, ששהה כשנה בחביות. הקברנה סוביניון (100%) הוא עמוק יותר בצבעו, אבל גם הוא יין שמיועד לשתיה עכשיו. יש מקום מצוין ליינות של גלאי, כיינות בוטיק יותר קלים, עדינים ופחות "מפחידים" ומורכבים. למאכלי עוף (או איזה "דבר" שבא מלהב), זה יהיה יין מתאים ביותר. אחוז האלכוהול בשני היינות – 14%, וזה מורגש. מחיר מומלץ לצרכן 88 שקל.