שאראס. בלי השפעה, בלי כדורים

לפני כשבועיים גייס מושל אינדיאנה, מיטש דניאלס, כמאה אלף דולרים באמצעות מכירה פומבית של 429 לוחיות זיהוי מורשות שהונפקו לרכבים. היוזמה עלתה בניסיון לעורר את המאמצים למימון הקמת איצטדיון חדש לקבוצת הפוטבול המקומית והמצליחה, האינדיאנפוליס קולטס. בניגוד לנהוג בישראל, בארצות הברית ניתן לבחור לוחית זיהוי ייחודית לרכב שאינה מורכבת ממספרים והתושבים המקומיים הסתערו על ההזדמנות כדי לרכוש לעצמם לוחיות - אות להזדהות עם הקבוצה האהובה.

אחד מהתושבים הגדיל לעשות כשרכש את לוחית הזיהוי - 'QB 18' בתמורה ללא פחות מ-10,305 דולרים. הלוחית נרכשה בסכום בלתי הגיוני זה כמחווה לקווטרבק (QB בקיצור) פייטון מאנינג (הלובש את החולצה מספר 18). בקרוב אפשר יהיה לצפות בה על גבי אחת מהמכונית (היקרות, ניתן להניח) בכבישי אינדיאנפוליס. נשמע דמיוני, אבל יותר סביר מהאפשרות שתמצאו בעיר מרצדס, אופנוע הארלי-דייוידסון או ריקשה עם לוחית דומה על שם שרונאס יאסיקביצ'יוס. סיבה אחת היא השם הארוך של הליטאי. אין מקום לאותיות. הסיבה השנייה: אף אחד לא יוציא מכספו כדי לתלות את הלוחית 'SG 3' על רכבו. 

כבן למשפחה פולנית מבית וילנאי, אני ממש מתאפק לא להגיד "אמרתי לכם", אך עומד על דעתי שלמרות כל השבחים, התמיכה והציפיות, השוטינג-גארד (SG) שאראס לא עושה את זה עדיין באינדיאנה, לפחות לא כמו שדמיין - להיות כמו מאנינג. להיות הקווטרבק של הפייסרס. השחקן דרכו עובר הכל. המוח מאחורי מכונת הכדורסל של ריק קרלייל, ממש כמו שהיה בזו של פיני גרשון לפני זמן לא רב כל כך בתל אביב.

אבל כדי להיות קווטרבק, או רכז דומיננטי ב-NBA, עליך להתבלט כמנהיג, להיות מעורב וקודם כל להחזיק בכדור. אחרי שקיבל הזדמנות לבסס מעמדו בחמישיה, שאראס לא מצליח לעשות את זה. אל תתפלאו אם יחזור בקרוב לספסל, אחרי שהפייסרס יביאו שוטינג-גארד חדש בטרייד, עבור רון ארטסט.

יש דברים שלא ניתן ללמוד מהרשומות הסטטיסטיות. למעשה, רוב ההיבטים החשובים של המשחק אינם ניתנים לכימות במספרים. תראו למשל את מאנינג. הבן אדם (ויש כאלה שנשבעים שהוא יותר מזה) שבר בעונה שעברה שיא למסירות טאצ'דאונס בעונה - שיא שנחשב בלתי ניתן לשבירה. למרות זאת, הגדולה של הקווטרבק מספר 18 נובעת מהראייה הכוללת של הדברים, ההפנמה האבסולוטית של שיטת המשחק והיכולת לאלתר בשעת הצורך תוך שבריר שנייה. המציאות הרי משתנה כל הזמן. מופשטת. סטטיסטיקה היא ניסיון נואש של האנושות לתאר אותה. מאנינג נראה כאילו הוא בכלל שולט בה.

שאראס, בן גילו של מאנינג (שנולד 19 ימים בלבד אחריו בניו אורלינס - הרחק מקובנה שבליטא), מתנשא בערך לאותו גובה (דווקא מאנינג גבוה בסנטימטר או שניים). הוא אמנם מאסיבי פחות ממאנינג, אולם למען האמת, שני הספורטאים לא נחשבים לפיזיים בתחומם. שניהם מתבססים על מנת המשכל הגבוהה, ראיית המשחק הנדירה ויכולת מנטלית אדירה - דברים שהסטטיסטיקה לא מראה. וכן, גם על זרוע אדירה ומדויקת - כל אחד למטרותיו.

מאנינג. גאון אמיתי על מגרש הפוטבול באינדיאנפוליס (איי.פי)

ההבדל - מלבד תנאי הלחץ הגדולים יותר בהם פועל שחקן הפוטבול - הוא שמאנינג נבחר ראשון בדראפט לפני שמונה שנים כאבן הפינה לקבוצה הגדולה של הקולטס, אותה הוא מכוון בעזרת אותה זרוע. שאראס, שכלל לא נבחר בדראפט, הגיע בעיקר כדי לסתום חור בפייסרס ובעזרת זרועו הוא בעיקר מטווח משלוש. בשביל זה לא צריך מוח ואת זה דווקא ניתן לבחון ביתר מהימנות בעזרת הסטטיסטיקה.

אחרי 24 משחקים, שאראס הוא אחד מקלעי העונשין הטובים ב-NBA עם 90.2 אחוזים מהקו (שביעי בליגה) והוא גם כמעט אוטומטי מחוץ לקשת עם 40.3 אחוזים. אלו נתונים משביעי רצון במיוחד עבור קרלייל וצוותו, שצריכים אותו כקלעי, אחד שיורה מבחוץ ופותח הגנות, אבל בהחלט לא מספקים מבחינת שאראס עצמו. הוא לא יכול להיות מרוצה מהנתון המדהים הבא.

שאראס במדי הפייסרס. לא יכול להיות מרוצה, או מסופק (רויטרס)

מסתבר ששאראס לוקח יותר זריקות משלוש, מאשר לשתיים. למעשה,91 הנסיונות שלו מחוץ לקשת מהווים 60 אחוזים מסך כל נסיונותיו מהשדה. חלוקה לא מאוזנת זו מורה: שאראס לא חודר, לא יוזם, לא מנהל משחק. כשהכדור מגיע אליו, זה בדרך כלל בגלל שמישהו מבחין שהוא פנוי לזריקה מבחוץ ומוסר לו.

לשם הדגמה, רכז פילדלפיה 76', אלן אייברסון (אגב, קווטרבק מבטיח בתיכון), לוקח פחות שלשות משאראס, למרות שהוא משחק 43.7 דקות למשחק - הכי הרבה בליגה ועשרים יותר מהליטאי. דוגמא לא הוגנת? אז מה תגידו על חוסה קלדרון, שמנהל את התקפת טורונטו ראפטורס כבר בעונתו הראשונה בליגה. רק 20 אחוז מנסיונותיו מהשדה מגיעים מחוץ לקשת. הוא, בניגוד לשאראס, מתופקד כרכז ומוסר 6.4 אסיסטים בממוצע - כפול מהרכז שגבר עליו לפני שנה בגמר היורוליג. ועכשיו, מישהו באמת יכול להגיד ששאראס פחות טוב מהספרדי? בוודאי שלא, אבל הוא מצליח יותר כרכז ב-NBA.

סליחה, ת'קלע

"הדבר היחיד שאני לא אוהב בעמדת השוטינג-גארד, הוא שאני לא מחזיק בכדור כל כך הרבה. אבל איני מתכוון להתלונן מכיוון שחשוב לי להישאר על המגרש" אמר שאראס לאחרונה בראיון ל'אינדיאנפוליס סטאר'. האמת היא שבעיני רוחו הוא עדיין רכז, ממש כמו באירופה. בעיני רוחם של לארי בירד וקרלייל הוא בעיקר קלע מדהים, אחד הטובים בעולם - כפי שהדגים עם שבע שלשות (מ-12 נסיונות) באותו הפסד של נבחרת ארה"ב לליטא באולימפיאדה. הפסד שנצרב חזק בתודעת האמריקנים, אבל לא על לוחיות הזיהוי של המכוניות שלהם.

לא יודע אם שאראס אוהב פוטבול, אבל הוא בוודאי שמע על הגיבור המקומי מקבוצת הפוטבול ומקנא בדומיננטיות שלו. נכון שפוטבול הוא משחק שונה בתכלית. הקווטרבק, ממנו נדרשת יכולת מנטלית ופיזית על אנושית, מכוון את הכל, הכדור עובר דרכו בכל מהלך והוא זה שמפעיל את האחרים. כך שאראס רואה גם את תפקידו של הרכז. שחקן שמהנדס את ההתקפה עם מסירות, סימון חסימות ויצירת מצבים. דברים שהוא לא ממש עושה היום בפייסרס. קבוצת NBA אופיינית, המתבססת על הגנה אגרסיבית כפלטפורמה להתקפות מתפרצות, או מהלכי אחד על אחד של כוכבים.

מאנינג. תכונות דומות לשאראס, דומיננטיות גדולה בהרבה (איי.פי)

למרות שבסופו של דבר שאראס נותן תפוקה נאה כשחקן משלים - למרות שיכול לעשות יותר מ-9.4 נקודות ו-3.1 אסיסטים למשחק ב-25 דקות למשחק (וספק אם הוא יכול לעמוד ביותר מזה מבחינה פיזית) - אבל זה יהיה תמים מצד קרלייל, מצד חבריו לקבוצה ומצידנו לחשוב שהוא מסתפק בזה. מצד שני, גם מנקודת מבטו תהיה זו תמימות לחשוב שהוא ישנה סדרי עולם, שהפייסרס יסתגלו לשאיפות שלו. זאת תהייה תמימות לחשוב שהשוטינג-גארד מספר 3 יכול להיות קווטרבק על מגרש הכדורסל, כמו השכן מספר 18, ממגרש הפוטבול הסמוך.

לתגובות אישיות לכותב: bogen@zebras.ws