ריקוד מעורב

10 שנים פעלה להקת "אסקסטה" בקמפוס אוניברסיטת חיפה. הלהקה, שהוקמה על ידי הכוריאוגרפית ומבקרת המחול של עיתון "הארץ", רות אשל, קיבצה סטודנטים מוכשרים בני העדה האתיופית שיצרו ביחד שפת מחול חדשה שחיברה בין מסורת המחול האתיופי לבין שפות תנועה מערביות.

במהלך השנים האחרונות, בשל קיצוצים תקציביים ושינויים פרסונאליים שהשפיעו על מדיניות האוניברסיטה, התקשתה הקבוצה להמשיך ולפעול. אשל החליטה שהגיע הזמן להקים בית חדש למחול האתיופי וייסדה את אנסמבל "ביתא" במטרה לספק מסגרת לרקדנים אתיופיים השואפים למצות את כישרונותיהם במחול, וגם בשירה, יצירה וביצוע. בחודש הבא יועלה במרכז סוזן דלל הערב "מה שהכתפיים מספרות" של האנסמבל.

"עצרתי ועשיתי חשבון נפש", אומרת אשל, "התחושה היתה שהתקדמנו מאוד מבחינה יצירתית ושהמסגרת הסטודנטיאלית מגבילה אותנו. הכל הצביע על כך שהגיע הזמן לפרוש כנף ולעוף מהקן לדרך חדשה".

האנסמבל, שמורכב ברובו מבוגרי להקת "אסקסטה", פועל בשכונת נווה יוסף שבחיפה. ההחלטה למקם את מושבה של הלהקה בשכונה שמרבית תושביה עולים מאתיופיה נבעה מרצונה של אשל לתרום לקהילה ובמקביל להיות מועשרת על ידה. "זו הדרך לעשות את זה בעיני", אומרת אשל, "זה לא פשוט, בעיקר בשל היעדר אמצעים, כולנו עובדים בהתנדבות. כל הרקדנים בלהקה נאבקים על פרנסתם ובכל זאת יש בהם להט מדבק. זו קבוצה מופלאה שמוכנה ללכת איתי במדבר ואני בהחלט מרגישה שזכיתי. להקה איכותית בקהילה ממעמד סוציו אקונומי נמוך מעלה את ערך הקהילה בעיני עצמה וגם בעיני הקהילה הוותיקה שאמורה לסייע בקליטתה. אנחנו גם מעודדים את שמירת המורשת של העדה האתיופית והרקדנים מהווים מודל לחיקוי ולתקווה עבור הדור הצעיר".

"תיעוד לא מספק"

הקשר בין אשל לבין המחול האתיופי החל לפני כ-15 שנה עם גל העליה הגדול מאתיופיה. כשאשל, הוזמנה לחקור עבור הספרייה למחול את שפת המחול האתיופי.

"במשך שלוש שנים צילמתי בלי סוף חומרים באתרי קרוואנים, חתונות, ימי חג, ימי אבל, יש לי עשרות שעות תיעוד של השנים הראשונות של העלייה הזו. רודם חיפשתי תיעוד ומחקר בנושא המחול האתיופי ומה שמצאתי היה לא מספק ושם זה התחיל", היא אומרת.

בניגוד ללהקות אחרות שמגישות מחול פולקלור אתיופי, "ביתא" ממזגת בין האתני לאמנותי. בזהירות יתרה היא תאמר: "כמו ששרה לוי-תנאי לקחה את המחול התימני והובילה אותו דרך שפות המחול האמנותי, כך גם אני תופשת את העבודה בביתא. לוי-תנאי היתה גאון ואני לא משווה ביננו אבל נקודת המוצא זהה. השפה התנועתית מעוררת סקרנות, הקרבה לאדמה והטבעיות שבחומר נוגעת ללב".

בניגוד למחול הקלאסי שמתרכז בגפיים והמחול המודרני שמתרכז בטורסו ובאגן, המחול האתיופי מתמקד בכתפיים ובשכמות. "זה ייחודי, עולם שלם של תנועה מתרכז באזור אחד של הגוף. זו נדוניה מרתקת לעסוק בחומר גלם טהור, במחול שלא דומה לשום דבר אחר", היא אומרת.

האנסמבל, שהוזמן להופיע באפריל בפסטיבל בוגוטה שבקולומביה, משמר לצד המחול הייחודי את תפילות העדה. "התערערות המעמד המסורתי של הקייסים בישראל הביאה לדחיקתן של התפילות העתיקות עד כדי חשש להיעלמותן בתוך מספר שנים. התפילות עצמן מושרות בשפת הגעז שאיננה מדוברת עוד ואנחנו מייחסים לשמירת התפילות חשיבות גדולה", אומרת אשל, "זה ניסיון כן ואמיתי לשמר קטע חשוב ממורשת הקהילה הזו שלצערי לא נעשה די לשימורה וקיים חשש שייכחד".

"ביתא" תופיע ביום ד', 18 בינואר, בשעה 20:30 במרכז ענבל שבסוזן דלל, ת"א במופע "מה שהכתפיים מספרות". כוריאוגרפיה: רות אשל, מוזיקה מקורית: עודד זהבי.