האם באמת מתאבדים הלמינגים?
אחד הבדיות הגדולות בנוגע להתאבדותם של בעלי-חיים, היא זו של הלמינגים, שלפי המיתוס קופצים אל מותם מצוקים גבוהים. מקורו של המיתוס, כנראה, בסרט טבע בו נדחפו הלמינגים מן הצוק, נמשו מן המים ונדחפו שוב כדי ליצור את האפקט המרשים למדי של התאבדת המונית. כתבה שלישית בסדרה
פניות רבות שקיבלנו למאמרים "סיפורים בדוים על התאבדות היונקים" ו"מדוע בעלי החיים מתאבדים?" ביקשו לדעת כיצד התפתחה המעשייה אודות התאבדות הלמינגים. הנה מה שכתוב בספרות המדעית בנושא.
למינג נורבגי (Lemmus lemmus) הינו מכרסם הניזון מעשב, מעלים ומשורשים. הוא חי בחבורות הכוללות מספר מצומצם של פרטים במרבית הזמן. אחת לכמה שנים חלה התפוצצות אוכלוסין בריכוזי הלמינגים. המושבות נעשות צפופות מדי ומכילות מספר רב של פרטים. לאחר שהתרבו עד כדי כך שהמזון אינו מספק עוד את צרכיהם, פותחים הלמינגים בנדידה למרחקים גדולים. הם מתחילים לנוע בבת אחת ועוזבים בהמוניהם את מולדתם.
לפי המסופר, הם נודדים בכיוון הים. אין שום מכשול העומד בדרכם ודבר לא יוכל לעצור בעדם. כאשר מזדמנות בדרכם ערים, הם נכנסים אליהן. אם נתקלים בנהרות ובאגמים, חוצים אותם הלמינגים בשחייה. אלפים מן הנודדים מוצאים את מותם ברעב, בין מלתעות הטורפים או בשל מחלות. לבסוף מגיעים הנותרים לצוק גבוה המתנשא מעל לשון של ים, או אז רואים אותם בסרטי טבע מסוימים מזנקים מטה ממרום הסלע וטובעים בים. הסרטים מציגים התנהגות זו כאלטרואיסטית, כאילו הלמינגים מבצעים התאבדות המונית על מנת להפחית את התחרות על המשאבים המעטים, ובכך להגדיל את סיכויי ההישרדות של הפרטים האחרים.
מאוחר יותר נתברר שהלמינגים שנראו בסרטים הללו נדחפו מן הצוק, נמשו מן המים ונדחפו שוב כדי ליצור את האפקט המרשים למדי של התאבדת המונית. במציאות קורה כי לעיתים יגיעו הלמינגים במהלך הנדידה למחסום פיסי כגון צוק גבוה מעל גוף מים, אולם אין הם קופצים ממנו מטה מתוך מחשבה תחילה או כשיטת התאבדות.
"התאבדות" הלמינגים היוותה דוגמה קלאסית לתיאוריה הקרויה ברירה קבוצתית (group selection) שהציע ורו ו'יין-אדוארדס, ואשר ביקשה להסביר התפתחות של התנהגות אלטרואיסטית. לטענתו, פרטים פועלים להשגת תועלת מירבית לבני מינם ולאו דווקא לעצמם. כהוכחה לנכונות התיאוריה הוצעו הלמינגים, בכדי להראות שפרטים מוכנים להתאבד למען הכלל, אלא שהלמינגים אינם מתאבדים כלל וכלל.
כידוע, מספר הפרטים באוכלוסיה מוגבל על ידי משאבי המזון המצויים בסביבה. כאשר מספר הפרטים רב מדי, מידלדלים בהכרח משאבי המזון, והתוצאה עלולה להיות הרת אסון עד כדי כליה לאוכלוסיה כולה. לפי ו'יין-אדוארדס (Vero Copner Wynne-Edwards), דלדול מוחלט של משאבי המזון אינו מתרחש באוכלוסיות שבהן ישנם מנגנונים התנהגותיים השומרים על גודל האוכלוסייה, כך שלא יעלה על כושר הנשיאה של סביבת המחיה. במקרה של חוסר מזון, פרטים מסוימים מקריבים את סיכויי ההתרבות שלהם למען טובת האוכלוסייה, כדי שהקבוצה לא תיקלע לחוסר משאבים ותיכחד כליל. הוא הציע שאוכלוסיה מורכבת מכמה תת-אוכלוסיות המהוות למעשה יחידות ברירה, וכי השינויים האבולוציוניים הם תוצאה של ברירה בין קבוצות. הקבוצה שורדת אם היא מווסתת באמצעות פעולות אלטרואיסטיות של הפרטים המרכיבים אותה, וכי קבוצה שבה אין פרטים המוכנים להקריב את עצמם לטובת הכלל אינה שורדת בסופו של דבר.
הקושי העיקרי באישוש תיאורית הברירה הקבוצתית היא העובדה שברוב המקרים, דווקא אותו פרט שאינו משקיע בדאגה לקבוצה יוצא נשכר בטווח הקצר, וכידוע, מנגנוני האבולוציה אינה מרחיקים ראות לטווח הארוך. מלבד זאת, ברירה בין קבוצות אינה בעלת השפעה חזקה יותר מברירה בין פרטים. הסיבה לכך היא שקצב השינוי בתדירות האללים, הנגרם מברירה בין פרטים מהיר הרבה יותר, מאשר קצב השינוי עקב ברירה בין קבוצות, שכן מספר הפרטים גדול בהרבה ממספר הקבוצות, וקצב החילוף של הפרטים גבוה לאין שיעור מזה של הקבוצות. על מנת שברירה בין קבוצות תהיה חזקה יותר מברירה בתוך קבוצות, ותשפיע על המבנה הגנטי של האוכלוסייה, צריכים להתקיים תנאים מיוחדים, כגון גודל קטן של קבוצה, בידוד יחסי בין הקבוצות, הבדלים מובהקים בין קבוצות במבנה הגנטי, ומקדמי ברירה לא גבוהים ברמת הפרט.
בתחום המיקרוביולוגיה עדיין מקובל להסביר תופעות שונות בקרב יצורים חד-תאיים, חיידקים ונגיפים באמצעות ברירה קבוצתית. על פי הטענה הרווחת, כאשר מיני מיקרואורגניזמים מתרבים בחלוקת שכפול, הרי שהם חיים כקבוצות אחידות מבחינה גנטית, ולכן האינטרסים שלהם אמורים להיות זהים. קרי, פרט המשקיע בטובת הקבוצה משקיע למעשה בטובתו שלו. נימוק זה מתעלם, כמובן, מן העובדה שמספרם הרב של הפרטים ורבייתם המהירה, מאפשרים למוטנטים המצויים תמיד באוכלוסיות גדולות מעין אלה, לנצל כל יתרון שיש להם על פני האוכלוסייה שבתוכה הם חיים.
לפנייה לכתב/ת 
