שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חלומות נעורים
    רועי אסף מכבב ב"איזבלה", ההצגה החדשה של יעלי רונן עם קבוצת הצעירים של תיאטרון באר שבע, בתפקיד של שחקן המגלם ליצן. "הוא תופש את התיאטרון, כמוני, כאמצעי להשגה של משהו רוחני ועמוק יותר", הוא אומר

     

    מתוך "איזבלה", הפקה של תיאטרון ב"ש בבימויה של יעלי רונן

     

     

    "שחקנים צריכים לסבול או ליהנות על הבמה, החיים הם רק תרגול", אומרת אחד מדמויות הקומדיה דל-ארטה שרקחה הבמאית יעלי רונן בהצגה "איזבלה", יחד עם קבוצת הצעירים של תיאטרון באר שבע.

     

    ההפקה, מחווה ליצירתו האלמותית של תיאופיל גוטייה, "קפיטן פרקאסה", מנפקת לא מעט אמירות על מצבו של התיאטרון בכלל ועל מעמדם של אלה העוסקים בו. למסע ההרפתקני והמתפייט של רונן המתרחש על אם הדרך בין נבכי תיאטרון נודד במאה ה-17 הצטרפה קבוצת שחקנים צעירים ומוכשרים שבחלקה זוכה לטבילת אש על במת התיאטרון הרפרטוארי. רונן מאפשרת לקהל להתקרב לעשייה תיאטרונית צעירה ועכשווית דרך עולם מטפורי מרהיב וססגוני, חתום בחותם ידה הייחודי.

     

    כמתבקש במחזה שעוסק בקבוצת תיאטרון ומתרחש בתקופה שבה לא היו כוכבים אלא רק שחקנים, עבודת האנסמבל היא מרכז הכובד של ההצגה. עם זאת, נדמה שכבר כעת ניתן להמר שמנבחרת השחקנים הזו, יצאו כמה הבטחות ובהן רועי אסף, בן 27, בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב שמשחק בהפקה את ארלקינו. "זו דמות שחיה קונפליקט", אומר אסף, "הוא נולד להיות משרת, אבל רוצה יותר. הוא משחק את הליצן, אבל כואב בפנים. הוא תופש את התיאטרון, כמוני, כאמצעי להשגה של משהו רוחני ועמוק יותר וכמוהו גם אני חייב כל הזמן לנדוד ולהרגיש שאני כובש יעדים, למרות שאני יודע שהערך שלהם מועט מול השלווה האמיתית שחסרה לי. את השקט אני מצליח להרגיש רק על הבמה, שם אני שוכח הכל גם את אלה שמסתכלים עליי. זו מנת הסם הקטנה שלי".

     

    על פי מיטב מסורת הקומדיה דל ארטה נדרש מהעושים במלאכה להביא לבמה תיאטרון טוטאלי במהותו. דמות ארלקינו במחזה מציגה וירטואוזיות רגשית ופיזית, בין היתר בסצינה מרהיבה של ג'אגלינג שמגישה מונולוג שנון של שחקן שנלחם על הישרדות. "הסצינה הזו, שהיא דימוי לעולם הרגשי של הדמות, מחשמלת לא בגלל שאני להטוטן מדהים, אלא כי הלהטוט מתייחס לרבדים עמוקים יותר", אומר אסף, "הטקסט מדבר על הטירוף בלהיות שחקן ולעלות לבמה עם כל הפחדים מהמבקרים, מהקהל, מזה שהטקסט יישכח או שאאחר לכניסה, שלא לדבר על כל ההתמודדויות שאנחנו סוחבים מהחיים האמיתיים. הכדורים הם הטרדות שכל אחד מאתנו מתמודד איתן, טרדות שמאיימות לרסק את הכל".

     

    הסצינה, אגב, היא תולדה של משבר בהפקה שכמעט והוביל לגניזתה. "הודיעו לנו שהתיאטרון לא יוכל לשלם לנו על חזרות שנמשכו חודש מעל הזמן המתוכנן. הכל היה בחריגה ולתיאטרון באר שבע, שסובל גם כך מתקציבים מצומצמים, היה קשה להתמודד עם ההפקה הגרנדיוזית שלנו", נזכר אסף, "הבנו את נתן דטנר, הוא בכל זאת הימר על להקת שחקנים לא מוכרת, מה שמקשה מאוד בימינו למכור הצגות. מצד שני זה היה בהחלט מתסכל. יעלי אמרה 'תוציאו דפים ותכתבו מונולוג על איך זה להיות שחקן מנוצל' וזה מה שיצא. עבדתי על הסצינה הזו בטירוף, אני מאוד אוהב אותה".

     

    איפה למדת לג'נגל ככה?

     

    "בטיילת של ת"א. לא היה לי כסף לממן את עצמי בשנת הלימודים הראשונה, אז העלתי מופע רחוב. מהר מאוד הבנתי שברחוב אין נימוס, אם אתה לא מעניין, אנשים עוברים הלאה. ברחוב אתה מבין את הסכנה הרגשית הזו שחייבת להתקיים כשאתה על הבמה. אם אתה לא מסכן שום דבר, אין לך סיכוי לעניין. זו היתה הצלחה ענקית, התקבצו לי מדי ערב כמעט מאה איש ובלי להתכוון נהיה לי צוותא 2 על הטיילת. המפגש עם הרחוב היה מפחיד, אבל הוא דרש ממני להיות ערני ופיתח  גם את יכולת האימפרוביזציה ואת הג'ינגול ששניהם מאוד חשובים בהצגה הזו, שבמידה רבה הגשימה לי חלום להביא לבמה שחקן שמדבר על המקום שלו כיוצר שנלחם על קיומו. אגב, אני חושב שיש משהו יפה בזה שאנשים לא צריכים לשלם בשביל לראות אותך, אלא רק אם הם חושבים שאתה טוב. זה התיאטרון האמיתי". 

     

    זו הבכורה שלך בתיאטרון רפרטוארי, למרות שלעבוד עם רונן זה הכי פחות ממסד שיש בתוך הממסד.

     

    "נכון, ולא יכולתי לבקש תפקיד טוב מזה. בהכללה אני יכול לומר שאני לא אוהב את התיאטרון הרפרטוארי. ההצגות שהכי מעניינות אותי ברפרטוארי הן כאלה ששוברות מוסכמות, שחורגות ומביאות אמת. זה לא סוד שרוב ההצגות שעל הבמה היום לא ראויות לצפייה, כולם יודעים את זה. מתוכן יש מעט שמצליחות לגעת, אבל אחת כזו שנוגעת שווה אלף אחרות".

     

    מה מיוחד בעבודה עם רונן?

     

    "היא מצליחה לבטא כאב אותנטי של הדור שאני חלק ממנו. יש בעבודות שלה משהו אחר, ביטוי לבלבול גדול, משבר זהות, התייחסות אמביוולנטית לציונות. היא מתעסקת בבדידות של הדור שלנו שעסוק בצ'טים ו-SMSים במקום לגעת. אני חושב שהיא יוצרת נוגעת ללב. הרבה מחזאים יוצאים מרעיון והתוצר הוא הרצאה או עיתונות. 'איזבלה' נשענה על 'קפיטן פרקסה', אבל חיפשה את המקום האישי שלנו. שאלנו את עצמנו למה אנחנו שחקנים? מה מעניין אותנו בלשחק? זה שאלות כאילו טריוויאליות, אבל בעבודה יומיומית של תיאטרון הן לא נשאלות מספיק. התיאטרון קיים, לא צריך להמציא אותו, צריך לגלות אותו ולגלף אותו. אנשים מלאי דמיון, צריך רק לגרות אותם, להוציא את מה שיש להם בפנים ואת זה יעלי עושה בכישרון רב".

     

    יש לך מונולוג חוצב להבות על אמנות התיאטרון כמרפאת מחלות. אתה מאמין בזה?

     

    "המונולוג מתייחס גם אל המחיר הגבוה שבעשייה התיאטרונית. שני הדברים נכונים. אנשים חושבים שאם אתה, השחקן, ממילא נהנה ממה שאתה עושה, אז למה לתגמל אותך. שחקנים אומרים שאין מחיר שישתווה לעמידה על הבמה, אולי בגלל זה לא משלמים להם. יש ניצול אינהרנטי במקצוע הזה כי יודעים שהאמנות שלנו חזקה מאתנו ונעשה אותה בכל מקרה. אמן לא יכול בלי האמנות שלו ושחקן לא יכול בלי הבמה ומנהלים שהם בדרך כלל עסקנים שקובעים מה נמצא על הבמה מנצלים את זה".

     

    אז מה בכל זאת יש בתיאטרון?

     

    "חיים. אני אוהב את חדר החזרות ואת הבמה. הבמה זה כמו פלטה ענקית שעליה מתבשל תבשיל. לפלטה הזו יש טמפרטורה גבוה מזו שביומיום. בשביל לשרוד על הפלטה הזו אתה חייב להיות כל הזמן בתנועה, אתה לא יכול לנוח לרגע. העומדים על הבמה חייבים להציע משהו מעל ליומיום וזה בשבילי מקום מרתק, מקום מסוכן וחושפני ששואף להתפתחות וללמידה".

     

    לא קל להיות היום שחקן צעיר, אבל אתה הצלחת להתברג לתיאטרון המסחרי.

     

     "המשחק נהיה מאוד פופולארי בשנים האחרונות וכמות השחקנים לא פרופורציונאלית לכמות התפקידים. בשביל להתברג היום צריך להבריק יותר מתמיד בגלל הטלוויזיה שמשפיעה על הליהוק לתיאטרון. התיאטרון לוקח היום כוכבים מהטלוויזיה בכדי למכור הצגות ובוגרי בתי ספר למשחק מעניינים אותם פחות מכוכבי הטלוויזיה. המלחמה מאוד קשה ואני מרגיש שזכיתי בפיס מהבחינה הזו, כי אני מנסה כבר שנתיים להיכנס לתיאטרון. גם לעשות היום אודישן זה כמעט בלתי אפשרי. זו קליקה סגורה וברוב המקרים לוקחים אנשים מוכרים או כאלה שכבר מועסקים בתיאטרון. זה קשור למצב הכלכלי, תיאטרונים רוצים לחסוך ויעדיפו אנשים מתוך המערכת. אני לא מתבכיין, ובכל מקרה אני שמח על המפגש עם יעלי שחיבר אותי למקום יצירתי, מקורי ולא מתחשב בנורמות".

     

    באופן כללי זו תקופה טובה גם ליוצרים צעירים ברפרטוארי.

     

    "יש מקום לגיוון בתוך הרפרטוארי וזו הדרך היחידה שלו לשרוד. אני חושב שזה נפלא שסיגל אבין עובדת עם קבוצת השחקנים הצעירים ב'הבימה' גם אם המחזה הראשון שלה, 'טקסי' הוא לא יצירת חייה, היא מביאה קול אחר, מודרני ומגניב. זה שיעלי נכנסת לתיאטרון באר שבע ולקאמרי ומשה נאור נמצא בתיאטרון חיפה ובקאמרי זה אחלה. זה דם חדש ואני מקווה שישלבו עוד שחקנים צעירים שיתנו תמריץ".

     

    חלומות יש?

     

    "ברור. לאהוב, ללמוד להיות צנוע, להתפתח כשחקן ויוצר. יש לא מעט חלומות. החומרים האלה של הקומדיה דל ארטה פתחו לי את התיאבון, הייתי רוצה ליישם אותם בהצגת יחיד. יש לי חלום להתעסק במחזות של שקספיר באינטרפרטציה מגניבה. כמובן שאני חולם לשחק את המלט, אבל אני אחכה קצת שיירגעו מאיתי טיראן. את יודעת מה, לכל אחד יש את ההמלט שלו, כרגע ארלקינו הוא ההמלט שלי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים