שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קלאסיקה בשיבוש מודרני
    למרות המשחק הטוב, "אכזר ורחום" הוא גירסת כיסוי אופנתית ומעצבנת לקלאסיקה אמיתית

    אחרי שנים של התעלמות מהמחזאות הקלאסית, החליטו השנה מנהלי "הבימה" לשלב קצת קלאסיקה ברפרטואר באמצעות עיבוד עכשווי לטרגדיה היוונית "נשי טראכיס" של סופוקלס.

     

    המחזה של מרטין קרימפ, "אכזר ורחום", מוגדר בתוכנית החודשית "קלאסיקה בלבוש מודרני", אבל מן הראוי היה לכנותו "קלאסיקה בשיבוש מודרני". הגרסה שלו לא רק מעתיקה את העלילה על שיבתו הטראגית של הגיבור האגדי, הרקולס, לאשתו האוהבת, דייאנרה, מיוון העתיקה לארץ מודרנית לא מוגדרת, שבה גנרל אכזרי וחסר מצפון הנלחם ב"מלחמה נגד הטרור", חוזר לאשתו המגונדרת והעצלנית, היא גם מנתקת אותה מכל עוצמתה הטראגית.

     

    הבעיה היא שבמקום דמויות מיתיות יצר קרימפ קריקטורות נלעגות של נציגי המעמד השליט האירופי או האמריקאי העכשווי. זה מוסיף אולי לאקטואליות האופנתית של הטקסט, שנראה כמו עוד מתקפה של אינטלקטואל אנגלי שמאלני על בוש ובלייר והמלחמה שלהם בעיראק, אבל מרוקן את הסיפור מכל תוכן רגשי, משום שאין אף דמות אחת שניתן להזדהות עימה. גם החיבור בין הסיטואציה המודרנית לעלילה המיושנת מאולץ בלשון המעטה, והנאומים הארוכים והמלאכותיים, שהם מעין חיקוי של סגנון הטרגדיה היוונית, נשמעים מתישים ומתייפייפים בפי הדמויות השטוחות.

     

    התפאורה של במבי פרידמן מתארת היטב את המקום כמעין בונקר/כלא הבנוי על חורבות התרבות היוונית ההרואית, והבמאי, ארתור קוגן, הצליח להוציא

    כמה ביצועים מרשימים מחבורת השחקנים המוכשרים, ובראשם עידית טפרסון המלכותית והנפלאה, בתפקיד אשת הגנרל, המצליחה לרגעים להעניק לדמות שלה עומק רגשי מפתיע. גם יגאל נאור הכריזמטי, בתור הגנרל הכוחני המבקש לשכנע אותנו שהוא בעצם הקורבן, ויובל סגל, בתפקיד השר המלוקק, שמחובר לסלולרי שלו, מגישים ביצועים משכנעים. אבל, בסופו של דבר, הכול נותר רדוד ומנוכר, ואפשר רק לקוות שלהבא ינסו ב"הבימה" להעלות קלאסיקה אמיתית ולא גירסאות כיסוי אופנתיות ומעצבנות כאלה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים