סוף עידן האינפנטיליות

חמש השנים של אריאל שרון בשלטון היו עידן של אינפנטיליות בציבוריות הישראלית. בספטמבר 2000 הפכה המציאות גדולה על חלק גדול של הציבור הישראלי: חלומות השלום התנפצו, ורוב האזרחים קנו את תיאוריית "הצענו להם הכל והם אמרו לא" של אהוד ברק, שפירושו האמיתי היה "אין עם מי לדבר, וגם לא יהיה". מכיוון שלהתנפצות המדינית-בטחונית הזו התלוותה נפילה כלכלית, תוצאה של נסיבות עולמיות יחד עם האינתיפאדה, מצאו רוב הישראלים את עצמם ב"מצב" מפחיד ומאיים, שנדמה היה שפשוט אי אפשר להתמודד איתו.

ואז, כמו חבורה מפוחדת של ילדים, התקבצו כמעט כולם ליד דמות אב גדולת ממדים, איש שהיה שם בזמנים קשים אחרים. האיש לא אמר מה הוא מתכוון לעשות, זמן רב אכן לא עשה כלום (ועדיין ניצח בבחירות 2003 בהפרש מכריע) ואחר כך עשה בלי ממש להסביר. לציבור לא היה איכפת, העיקר שאבא בבית.

זה היה המצב גם לקראת בחירות 2006, עד ליום רביעי האחרון. האינפנטיליות גרמה לכך שאיש לא תהה באמת מה מתכנן שרון, האם יהיו עוד נסיגות חד-צדדיות ואם לא (כפי שהוא עצמו טען, ומעטים בלבד האמינו לו) מה כן יהיה. יועצי התדמית הממולחים של שרון העצימו את דמותו לממדים מיתולוגיים: הוא היה ענק יוצא דופן, שריד לתקופה של נפילים, והאחרים אינם מגיעים למותניו. הציבור, כמה להינתקות מחשבתית ומוכן לחלוטין לתלות את גורלו באדם אחד, נענה לספין הזה בשמחה.

במובן הזה, העידן שאחרי שרון הוא עידן של חזרה לבגרות. מי שיתמוך מעתה באהוד אולמרט, בנימין נתניהו, עמיר פרץ או כל מועמד אחר לא יוכל לתלות את תמיכתו במיתוסים ישנים כמו חציית התעלה או ימי התנופה של ההתנחלות. האנשים שיבקשו להיכנס לנעליו יצטרכו להציג אידיאולוגיה, צוות מסייע וסדר יום שידברו אל הבוחרים הפוטנציאליים שלהם – כי התדמית של אישיותם אינה מזכירה אפילו את האמון העיוור לו זכה שרון.

במישור המדיני, חלפו הימים של "אריק יידע מה לעשות" ותאומו, "רק שרון מסוגל לעשות מה שצריך" – שתי אימרות שסייעו לישראלים, פוליטיקאים כאזרחים פשוטים, להתפרק מאחריותם למה שקורה. יורשיו – אהוד אולמרט

 עד הודעה חדשה וכל מי שיבקש לזכות בתפקיד – לא יוכלו לחמוק מתוצאות מעשיהם ואמירותיהם כמו שהוא עשה. שרון יכול היה שלא להגיב לירי בצפון או לקסאמים בדרום, ולפטור במשיכת כתף את מי שראה בדברים תוצאות ישירות של מעשיו ומחדליו. ראשי הממשלה הבאים יצטרכו להסביר, לשכנע – והציבור שישתכנע יהיה אחראי לבחירה שעשה.

יש המון דברים להכריע בהם: יחסה של ישראל למאבקים הפנימיים ברשות הפלסטינית, ולאפשרות של עליית החמאס לעמדת כוח ואפילו לחלק בשלטון; היערכות להתלקחות אפשרית, בוודאי אם יידחו הבחירות הפלסטיניות והאשמה תוטל על ישראל; התמודדות עם אתגרי הבטחון הקרובים והרחוקים, הסדרה של תחומי אחריות וטיפול בין ארגוני הבטחון של ישראל. אלו ועוד עשרות דברים, שבחלק גדול מהם שרון לא טיפל אבל הרוב הישראלי חשב שהוא הכשיר ביותר לטפל.

אבא איננו, מעכשיו נגמר זמן ההתיילדות.