הדשא של השכן ירוק יותר

"אני רוצה לפגוש אותה, פתאום במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל", מבקש מאיר אריאל בשורה הראשונה של 'פלוגה בקו'. "פתאום במקרה". בעיני זו כמיהתו הנצחית של בן קיבוץ שהיצירה בדמו, זה שכבול בשרשראות של שגרה שהמציאות הקיבוצית מקדשת, שבה יום רודף יום רודף יום.
מאיר אריאל נולד בקיבוץ משמרות, חי ויצר שם שנים רבות, עד שב- 1983 עזב עם משפחתו לעיר הגדולה. כרי הדשא הירוקים כמו גם מאות הפרצופים המוכרים בחדר-האוכל, אלה היו הנופים שעיצבו את יצירתו. היו עוד נופים, אבל מאיר אריאל היה יוצר בן קיבוץ, וככזה, יצירתו היתה נתונה להשפעה של מהקונפליקט הבלתי אפשרי הזה - "אמן בקיבוץ".
להיות אמן בקיבוץ זה להיות חריג. בחברה בה השוויון הוא ערך עליון והיצירה הקולקטיבית היא העיקר - האמן נתפס פעמים רבות על-ידי סביבתו כלא יצרני. הכמיהה להיות שונה ולבטא את עצמך ביצירה פרטית מתנגשת אז בחיים.
בקיבוץ, שהוא מיקרוקוסמוס עם נורמות חברתיות נוקשות, יש משהו במצב התמידי הזה שבודאי משפיע על היצירה. אצל אריאל זה התבטא בדמות הילד הקטן שרוצה להתריס נגד הסדרים של העולם המבוגר, השמרן.
בהופעותיו, לפני השיר "טרמינל" היה מספר אריאל את הסיפור על הדשא של השכן: לכל חבר קיבוץ יש פיסת דשא ליד הבית. ויש גם את הפתגם 'הדשא של השכן ירוק יותר'. בסיפור המצחיק עד דמעות מגולל אריאל את מאמציו לשמור על כלל אחד בחיים, על זה שהדשא של השכן שלו באמת יהיה ירוק יותר ועל תסכולו של השכן, "בני – חבר מהשורה", שבפעם הראשונה בחייו מוצא את עצמו מחוץ לכלל, כי הרי הדשא של השכן שלו צהוב יותר. "אתה נורמאלי?" שואל אותו בני, נעלב עד עמקי נשמתו, "מה, אני לא נורמאלי להיות נורמאלי?" עונה לו אריאל.
ההתרסה הזו היתה ברובה מלאת חן ותמימות, אולם היא גם זו שהביאה את אריאל בשנותיו האחרונות לכמה התבטאויות השנויות במחלוקת.
זה לא שמאיר אריאל נרדף בקיבוצו על היותו אמן. אפילו חיבקו על הצלחתו. אחד הפרטים המדהימים בביוגרפיה שלו הוא שבמשך תקופה מסוימת הוא היה הממסד. הוא היה מזכיר הקיבוץ וככזה היה צריך לעמוד כנציג הקהילה מול החבר הבודד. רק חברים במשמרות יכולים להעיד על תפקודו של אריאל כמזכיר, אבל עובדה היא שזמן קצר אחרי סיום תפקידו עזבו הוא ומשפחתו את הקיבוץ.
חבריו של אריאל מספרים על שירתו עם החבורה, על הוירטואוזיות שלו עם האקורדיון במפגשי שירה בציבור. מאיר של החבורה, של החבר'ה על הדשא. אבל מאיר אריאל מעולם לא נכנע לחבורה. הוא היה יוצר בעל עיניים חודרות ומחויבות לעצמן, ותמיד שמר על עצמו כאינדבידואל בחברה כל-כך הומוגנית. לבד מ"אגדת דשא" ו"ארול", לא תמצאו כמעט ביצירה שלו שירים על חיי הקיבוץ. וגם בשניים האלה, אם תקשיבו למילים, תבינו שהן עוסקות במי שלא הצליח אף פעם להיות חלק מן הכלל.