פסטיבל כרמיאל: להחזיר את ריקודי העם לעם

אי אפשר לומר דברים רעים על אנשים רוקדים, כי בעיני אין יפה מזה – זו הפעילות המעניקה חן וחסד לכל מי שעוסק בה, שגואלת אותנו מכל הדימויים הכפויים עלינו, מכל העריצות של אופנת הגוף והמשקל והשיער והגובה והלבוש, בקיצור, אם יש חרות, שם היא תימצא.
לכן גם ההרקדות ההמוניות הן המוניות רק באשר למספר האנשים המשתתפים בהם, אך אין בהן שום דבר "המוני". הן ביטוי מדהים למשהו שאפילו איני יודעת לקרוא לו בשם – אולי התמכרות לצורך בסיסי, אנושי, שמחקנו מתוך חיינו. זו היכולת לזכור כמה משפטי תנועה פשוטים ולהכניס לתוכם ביטוי אישי, להשיב את המשמעות למושגים שכוחים כמו התלהבות וחדווה, שמחת התנועה, וסליחה על הביטוי - שמחת החיים.
ולכן, מה שהתרחש עד שעות הבוקר המוקדמות אמש ושלשום, במגרשי הספורט ובמדרונות הגבעות, בין בתי שיכון מכוערים פחות או יותר, בתוך נוף ההולך ומתרחק, בין דוכנים ורעש וגסות ישראלית שגורה, הוא בעיני מין נס. לעולם לא היית מצליח לנחש שאדם, העומד מולך ברמזור או בתור בסופרמרקט, הוא רקדן נלהב. לעולם לא היית מזהה את בעלת המכולת, או פקידת הקבלה, או אשת הקבלן, כבעלי הזהות הכפולה הזו, כמו מי שעבר כישוף והוא מחליף בלילה את זהותו עד עלות השחר. ולכן, מיוזעים, בני כל העדות והגילים, הם גואלים את הקיום הישראלי מכיעורו ואומללותו. והם עושים זאת בענווה, אפילו בתמימות.

להחזיר את הריקוד לעם

אבל אפשר לומר דברים רעים על מה שרוקדים, על ההשתלטות של מדריכי ריקודי עם על הזרם הזה של מחול אותנטי. הריקודים מומצאים חדשים לבקרים, ולמרות שכבר כמעט רבע מיליון איש הצליחו ללמוד אותם, הם עדיין לא עומדים בקריטריון היחיד החשוב - ריקוד עם הוא ריקוד שהעם יודע, לא משהו שצריך ללמוד בחוגים שעולים כסף, שמישהו מרוויח מהם, והרבה.
הריקודים שאני, למשל, כבר לא יכולה להצטרף אליהם, למרות עברי החלוצי ואהבתי הגדולה אליהם, לוקים באופן יסודי – שלא כמו ריקודי העם הקלסיים, שיש להם היגיון מבני, הקשור לאורך המשפט המוסיקלי, חלוקתו והחזרה עליו - החלוקה בריקודים המומצאים היא שרירותית. מובן שאפשר ללמוד אותה, אך הדרך הנכונה היא לימוד דרך הקבוצה, כמו בספרד ובכרתים וביוון ובסקוטלנד, שם רוקדים הילדים יחד עם הזקנים וכך לומדים, כך משמרים. אמני המחול – האמנותי דרך אגב – שיצרו את מחול העם הישראלי בדורות הקודמים בליקוט ומחקר של מקורות שונים, היו יותר חכמים, ואולי גם יותר צנועים.

ערב הפתיחה בכרמיאל היה דוגמה מובהקת לכיוון המופרך, אליו נוטה היום ריקוד העם הישראלי. בארי אבידן, כוריאוגרף מוכשר וחרוץ, היה במאי, יוצר וממציא הערב, ושמו התנוסס באותיות הכי גדולות שראיתי מימי על המסך, עליו הוקרנו כל הערב גם מיני ציורים ועיטורים אלקטרוניים. הרעיון היה לא רע - להקרין ציורים של אמנים ידועים כהשראה לריקודים. התוצאה היתה מוצלחת בשני מקרים – כאשר הוקרן ציור של ברוך אגדתי ואפי תירוש יצר שורות של הורה, וכאשר הוקרן ציור מעגל של יוסי שטרן ורעיון "קיבוץ הגלויות" הריקודי, בכוריאוגרפיה של אורן הללי, שנראה פתאום נכון וללא מרכאות, כאשר תנועות מריקודים מזרחיים התחברו באופן טבעי לצעדי מעגל רומניים ורוסיים. שאר הריקודים הביכו בחוסר השחר שלהם – ריקוד חובבני, ברמה טכנית לא רעה, שכבר מזמן שכח מה זה להיות ריקוד עם, אך אינו יכול להיות ריקוד אמנותי. תומרקין היה עושה חרקירי אם ראה איזה ריקוד יצא לדדו קראוס בעקבות "הגלגול" – מה לטליתות השקופות ולפניו המיוסרות של קפקא ולהדפס של תומרקין ולג'וק המעונה, ומה בכלל עושה קדישמן עם פרוות של כבשים ורועים עם מקלות? האסוציאציה היחידה שלי לריקוד הזה היתה של המקל שהרג רועה ערבי ליד רמאללה, סתם ככה, "בשביל הכף".

שהכוריאוגרפים ילמדו מהרקדנים, שיחזרו לעם.