איך למדתי לאהוב את ליאונרד כהן
אלבומו הרביעי של הטרובדור הגדול תוקף ללא רחם את החברה שסביבו ומתבונן באכזריות על יחסי גברים-נשים. דויד פרץ צולל לתקליטיה שלו
"את היית הבטחת השחר, ואני הייתי הבוקר שאחרי"
באמצע שנות השבעים לליאונרד כהן היתה אחריות להיות בלתי אחראי ככל שניתן. המשורר והסופר שהפך למוזיקאי בגיל מאוחר יחסית חי את חיי הכוכבות של התקופה והגיע בתקליטו הרביעי צעד אחד לפני אמצע השפל של שנות השבעים, מקום שתועד באלבום המצלצל ממרחק השנים כמדוייק, מריר, מרושע ובעיקר מרשים בעומק ובחדות תיאור הנפילה שבו.
כל שיר כאן דן בצורה כזו או אחרת בשפע המוגזם של חברה שיצאה מהסיקסטיז הלומת ערכים עמוקים שהפכו במחי יד לאבק מלאכים רדוד. נהוג לראות את זרם הסינגר-סונגרייטרס שאליו שוייך כהן, פעמים רבות למרות מחאתו הקולנית, כזרם המסתכל בשיריו פנימה, אל עבר העמימות שבין שמיכות הנשמה לציפיות העור. כהן עושה באלבום זה את ההפך מכל הזמרים המסתגרים בחדרי השינה, ומסובב את מבטו החוצה, אל הסלון. אותו מקום שבו יושבים אבודים גברים ונשים, מתחת משקפי שמש גדולות מדי. הוא מישיר מבט אל הדילרים במסיבות קוקטייל סליזיות, אל מסיבות חילופי הזוגות והאורגיות, וכשוחט מיומן מבתר את אורח החיים של אומה מסניפה בהקיץ, למעגל חיים הדונסטי של סקס, בגידות, גירושים, סמים, התאבדויות ומיתות משונות.
כל התופעות הללו אינן נחלתם הבלעדית של שנות השבעים. ניתן לטעון שחיינו כיום משופעים בהן לא פחות 30 וכמה שנים אחרי. ועדיין, הסבנטיז היו נקודת המהפך בין הדור ששר "אנו נתגבר", לבין הדור שכונה במידה רבה של צדק "דור ה-אני!". הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר, כאידאולוגיית ברירת מחדל של מחוסרי אידאולוגיה.
כהן שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת הסיקסטיז, מציב לדור ההוא וגם לעצמו במידה רבה, מראה מאובקת ומדממת, הממקמת את דור התוהים, הטועים, והתועים לשווא כפי שהוא באמת, דור אבוד בשבעת מדורי גהנום. נכון, מדובר בגהנום הרבה יותר "גרובי-מגנובי" מהציורים של הירונימוס בוש, אבל אל תטעו, זהו אכן הגיהנום לכל דבר.
האשה שאיתו
יש כמה צירים שדרכם בוחן כהן את הקריסה הטוטאלית שמסביבו. ציר ראשון המאפיין את רוב השירים הוא מערכות יחסים דיספונקציונאליות בצילה של אהבה חופשית. "והאם זה מה שרצית?", שואל כהן רטורית את האשה ממנה הוא נפרד בשיר הפותח את האלבום. לכל מי שקטלג את כהן כזמר רגיש, נוגה ואפל מצפה הפתעה. באלבום זה, יותר מכל, כהן שר כליצן ממורמר. הוא זועק, מצטעק, שולף את הבדיחות הכואבות שלו, ומטיח אותן בזו אחר זו באשה שלצידו.
כפי שמרומז בשמו של האלבום, הדיאלוג הרטורי של כהן הוא בעצם תרגיל עקר בלוגיקה. כהן מציב בכל פעם זוג משתנים אחרים במשוואות מוסד הנישואים, רק כדי לגלות שהתוצאה היא תמיד אותם סורגים מוזהבים הכובלים יחדיו את האוהבים, שכעת הם לשעבר, ודנים את הבאים במוסד הנישואין למאסר עולם. בבתים רדופי רוחות רפאים של הזוג מימים עברו.
אם בשלושת אלבומיו הקודמים שר כהן על אהבות הרואיות, יחסי שליטה, גבירות ענוגות שבגופן הוא השתוקק לגעת, גבירות חורף נודדות, אהבות פטאליות, ומערכות יחסים של שולט ונשלט, באלבום זה זונח כהן את האהבות הגדולות מהחיים, ומישיר מבט אל המציאות הקרה והיומיומית של מיטה זוגית וחומות ההפרדה שגובהות בתוכה מדי לילה.
כהן מתאר בהומור שחור וכואב את היחסים המתפוררים שלו עם אשתו, (סוזאן, דווקא לא זו מהשיר) בדיאלוג העובר כחוט בין שירי האלבום. גם בשיר כמו "סמ"ר כהן" הוא מוליך את המאזין בערמומיות מדיונים שברומו של עולם על מסיבות קוקטייל דיפלומטיות, מרגלים, ופידל קסטרו, רק כדי לעמתו עם המציאות הקשה והבנאליות של השגרה המשעממת, שמתמצה בחדרי המתנה ןתורים לכרטיסים, שבסופן מצפות התאבדויות בקליע כסוף.
סאגת היחסים הלא פתורים נמשכת גם בשיר "ניסיתי לעזוב אותך". ושוב עולה אותה תמונה של זוג בהתפרקות שלא מצליח לפרק את השותפות. "סגרתי את הספר שלנו לפחות מאה פעמים, ועדיין אני מתעורר לצידך, השנים חולפות, אתה מאבד מגאוותך, התינוק בוכה בחדר השני, וכל עבודתך נמצאת מולך", הוא שר בעגמומיות מובסת משהו.
גם בשיר החותם את האלבום צצות שוב מערכות היחסים המעוותות. במקרה הזה מדובר בעיבוד לבלדת הטרובדורים העתיקה "שרוולים ירוקים" המקבלת כאן מימד סאדו-קומי "שרתי את שירי, שיקרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין מושלמות ירכייך", כהן ממשיך ולועג לעצמו ולכל גבר שניסה למצוא את הגאולה בין רגליה של מישהי, ל-"ליידיז" לכאורה שנקרות בדרכו, ולמערכת היחסים שבה הוא נתון. "שרוולים ירוקים, את לבד עכשיו, העלים נפלו והגברים הלכו", הוא חותם ברישעות.
כשג'ניס ירדה
"צ'לסי הוטל # 2" הוא השיר הידוע ביותר באלבום. הרקע המציאותי להתרחשות השיר כבר הפך לפולקלור אורבני. לטובת הדור שלא מכיר, נציין שליאונרד וג'ניס ג'ופלין שכבו בבית המלון כשהלימוזינה חיכתה בחוץ, היא מצצה לו על המיטה הלא מוצעת, הוא התרשם ממנה, וכתב לזכרה את השיר כמה שנים אחר מותה. למרות שמדובר בסוג של הספד, מעניין לגלות כיצד ניתן לקרוא בין השורות קריאה חתרנית על יחסו של ליאונרד אל הנשים בחייו באותה תקופה. מספיק לשמוע את הדרך בה הוא שר את סוף הפזמון בשנאה יוקדת ולעגנית, ולשים לב לעובדה שהדבר הכי טוב שיש לו לומר בשבחה של אותה גברת מדוברת זה שהיא לא שיחקה איתו את משחקי ה"אני צריכה אותך, אני לא צריכה אותך וכל הקשקושים שמסביב".
מצד שני ליאונרד חושף פה את ההערכה שלו לג'ניס כעמיתה ומתחרה. "אלו היו הסיבות, והיתה זו ניו יורק, שנינו רצנו כדי להשיג את הכסף והסקס". ההערכה הגדולה שלו לג'ניס נובעת מהעובדה שגם היא, כמוהו, לא היתה "נטורל בורן איינג'ל" של שנות השישים. ג'ופלין, כוכבת הרוק הכי אאוטסיידרית של אותם זמנים, היתה אשה יחידה כמעט במועדון מצומצם של גברים כוכבי רוק. היא נצלבה וסומנה כשר-לי-לה, ואול-אמריקן בימבו, בעקר בגלל שהלכה עם הקטע הזה של אהבה חופשית כמה זיונים רחוק מדי. כמובן שמי שסימן אותה היו דווקא אותם היפים ליברלים, ועוד כמה מוראליסטים מטעם עצמם.
ליאונרד מזהה בה אלמנט פגיע מתחת לזוהר. "הדקת את אגרופך למען אותם שכמונו, המדוכאים בידי מודלים של יופי, התארגנת על עצמך ואמרת לא נורא אנחנו מכוערים, אבל לנו יש מוזיקה". בשורות ספורות ובדיאלוגים קצרים יוצר כהן את אחד הפורטרטים המדויקים האנושיים והיפים ביותר שצוירו אי פעם בשיר. כשמקלפים את השורות הזוהרות מתגלה דמותה הבודדה של ג'ניס הנעלמת לתוך הלילה בלימוזינה שלה במלוא אנושיותה הפגיעה (אגב בוורסיה הראשונה של השיר צ'לסי הוטל # 1 היא רצה אל תוך הלילה ערומה ורצה ורצה ורצה...) ובאותו זמן ממש חושפת גם את אנושיותו הלא מושלמת של המשורר, שמסכם בהצהרה כמעט מתנצלת בבית האחרון. "אני זוכר אותך היטב ממלון צ'לסי, זה הכל, אני לא חושב עלייך יותר מדי".
המוות אינו מחוסר עבודה
ציר נוסף שמלווה את היצירה הוא ציר המוות. כהן, שמבקרים רבים הכתירו אותו כזמר אובדני (מה שזה לא יהיה), עוסק פה באלבום לא מעט במוות ובתהיה על קנקנו. המוות הוא נוכח קבוע בשיריו, מחכה מעבר לכתף הדמויות והנאהבים כדי להושיט את ידיו הקרות. אבל אצל כהן המפוכח בעל העיניים האדומות מחוסר שינה, המוות לא נתפס כאיזו דרמה קווין גדולה מהחיים, יש בתקליט הזה נוכחות כמעט צינית של מוות העושה את עבודתו כסנדלר מיומן בשקט ובלי מהומה.
ההספד האנטי רגשני לג'ופלין הוא רק הסמן ההתחלתי, כאשר הוא לוקח את התפילה מיום הכיפורים "ועל המדינות יאמר מי בחרב מי באש... " ומשתמש בה כדי להספיד דור שלם שנידון למיתות שונות ומשונות, הקול שלו נשמע כמעט אדיש, כמו קריין משועמם מהלובי של גיהנום, הוא מקריא את כל סוגי המיתות האפשריות כאופציות שרופא נותן לחולה הסופני שמולו. "מי באש, מי במים, מי באור השמש, מי בחשכת לילו, מי מסמים מרגיעים, מי בדעיכה איטית". האדישות הזו בקולו מהווה קונטרסט ישיר להתגברות המוזיקלית שברקע, נאמן לתצורת הבלדה, אין בשיר הזה פזמון של ממש והוא מתנהל במעין מחזור מוזיקלי החוזר על עצמו. מבחינה עיבודית, העובדה שבכל סיבוב מצטרפים עוד ועוד כלים אל מחול המוות הזה גורמת לו להישמע כנשף ריקודים לעצמות היבשות, כששיאו הוא בכינורות הספק מייללים באימה, ספק מגחכים, החותמים את השיר ומביאים אותו לשיאו האבסורדי. אפילו המוות עצמו נתפס כסוג של ציניות כפולת משמעות בשורה המרכזית של השיר "ומי אומר שמתקשר? או במשמעות אחרת - ומי נאמר שקובע?".
למרות שהחזון האפוקליפטי שלו עדיין אינו מפוקס כאן בחדות ובבהירות כפי שיבוא לידי ביטוי באלבומו "העתיד", הרי שניתן לקרוא את מחזור השירים הזה כמעגל שלם של החטא ועונשו, כל המיתות הללו שמובאות כאן אחת אחרי השניה, אינן אלא העונש שנגזר על כל אותם החיים את חלומותיהם בחייהם, ומסרבים להתמודד עם המציאות השבורה המקיפה אותם מכל עבר. האם מוות מכדורי שינה אינו עונש תנ"כי כמעט על השינה הגדולה שהדור הזה לקה בה?
הכל שפיט
"יש מלחמה בין העשיר והעני, מלחמה בין האשה לגבר", ליאונרד ממשיך לצרוב את התודעה הרכה עם האבחנות וההשוואות שלו. ויטנאם ומלחמת יום הכיפורים עדיין ברקע, הוא מעז לגחך את כל שירי המחאה האנטי מלחמתיים ואומר שהמלחמה היא בין אלו שחושבים שיש מלחמה לבין אלו שלא. הכל שווה, והכל שפיט הוא אומר. אין זה משנה אם אתה ימין או שמאל, זוגי או אי זוגי, שחור או לבן, יש מלחמה ואתה לא יכול להתחמק ממנה.
המשעשע הוא שהפזמון נפתח לאקורדים מאז'ורים, כמעט חפלאים. ומעל כל אלו השירה של ליאונרד במלוא ציניותה, לועגת לאלו שחושבים שהם יכולים לברוח מהמלחמה. "אולי תחזור אל המלחמה? כן, כן בוא וכנס אליה...". גם פה הוא מעמיד את היחסים בין הגבר לאשה במשוואות המלחמה - "אני חי פה עם אשה ועם ילד, המצב הזה עושה אותי קצת עצבני, כשאני קם מבין זרועותיה, היא אומרת לי אני חושבת שאתה קורא לזה אהבה, אני מעדיפה להתייחס לזה כאל שירות חובה", הוא מבריק שוב ושוב.
ואם המלחמה התמידית משתוללת מסביב גם הזמר אינו יכול להתחמק ממנה. כפי שנראה בשיר הבא, אתה לא יכול להצהיר שרק עברת שם במקרה.
"בית המשפט כה שקט, אבל עכשיו מי יודה,
האם בנו בגדת? התשובה היא רק: כן!
אם כך הקריאו נא עבורי, את רשימת כל פשעיי
ואתחנן אל החסד שתדחו מעלי
והגבירות מתייפחות
ולשופט אין ברירה
בגלל כל שקריו
הזמר חייב במיתה
ואני מודה לכולכם על עבודה ללא דופי
שומרי האמת משמריו של היופי
חזונכם היה נכון, שלי שגוי בודאי
ואני מצטער אם זיהמתי את האויר בשיריי".
ליאונרד מתעסק ביכולת של שיריו להגיע אל משהו מעבר. שקריו וזיופיו השיריים מחייבים אותו מבחינתו בגזר דין מוות מטעם בית הדין של האתיקה השירית. אין לו נחמה בשירים, הם אינם מעניקים לו חסינות מפגעי השנים הרעות שבהן הוא משוטט. ליאונרד אומר למאזין, אני לא באמת יודע או מבין יותר טוב מכל אלו שעליהם אני מדבר כל הזמן. אני לא מצביע על משהו ואומר 'הנה אתה רואה זה לא בסדר... וזה מושחת'. אני חלק מהמשחק. בבית הגנוז של השיר שיצא רק בספר השירים שלו העניין נהיה אפילו יותר ברור.
"ותשמרו לי מקום, בקברים הזולים.
עם אלו שלוקחים כסף עבור ההנאה שהם מספקים
עם אלו אשר תמיד מוכנים להתפשט
כדי שאתם תחזרו הביתה ותשנו על חזה רוטט".
נגני, נגני גיטרה
מבחינה מוזיקלית הליווי המינימלי סביב קולו של כהן בתקליטיו הקודמים מתעבה באלבום זה - ועדיין לא מדובר פה בהרכב רוק של ממש. המוזיקה נשארת דרך קבע במחוזות התזמור הקאמרי הבנוי בעיקר סביב נגינת הגיטרה הספרדית המאוד יחודית של כהן.
רבות נאמר עליו כמשורר, כזמר, כיוצר, אולם מעט מאוד מודעים לעובדה שמדובר באחד מנגני הגיטרה היחודיים ביותר שיש. הוא לא וירטואוז סולואים גדול, או ידען מרשים של אקורדים, אולם מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנגן את הליווי לשיריו באותה דהרת סוסים מתפרצת שלא מפסיקה לרגע.
מבחינה הרמונית מותח ליאונרד באלבום זה את תצורת השירים שלו למקומות שאחר כך מיעט לבקר בהם. שירים כמו "סמ"ר כהן", ו-"ניסיתי לעזוב אותך" מתפתלים ומפותלים הרמונית הרבה מעבר לגבולות המוכרים של שירי פולק "פשוטים". למעשה בדיקה מקרוב של "סמ"ר כהן" תחשוף שיר כמעט פרוגרסיבי בגישה ובעושר ההרמוניות, ובפירוקו של השיר לכמה שירי משנה.
העיבודים שעליהם אחראי ג'ון ליסאור (שגם היה שותף לכהן בהפקת אלבום) עשירים מאוד ביחס למינימליזם המוגן שעטף את שירי כהן בשלושת האלבומים שקדמו לזה. אולם עדיין אנו מדברים על אלבום ספרטני, אין תופים של ממש באלבום (פרט לשיר אחד) ואת האלמנט הקצבי ממלאים כלי הקשה.
ניתן בקלות לתארך את השפעתו הרבה של סיבוב ההופעות המאולתר שליאונרד ערך בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-73'. בנוף המוזיקלי של האלבום מגיחות מדי פעם השפעות מובהקות של מוזיקה ים-תיכונית. בעיקר במקצבים של שירים כמו - LOVER LOVER LOVER ו THERE IS A WAR. גם כאן ליאונרד משתמש בזמרות-רקע כדי לחזק את קולו הנמוך, ואת המלודיות של שיריו באוקטבה גבוהה יותר, כדי להוציא אותן החוצה.
למרות השנים שעברו מאז צאת האלבום אין לי ספק שהחומרים שמהם הוא נוצר ובהם הוא מתעסק נותרו רלוואנטים ויוותרו כך כל עוד יש מלחמה בלתי נגמרת בין הגבר לאשה. רק בשיר אחד באלבום נשמע ליאונרד כמי שאינו נמצא בשלב האוהב הנכזב והממורמר, כשהוא שר את -"קחי כמיהה זו" (דמיינו את דן כנר אומר זאת בעברית צפיחית בדבש... ) הוא נשמע רך ועוטף ופורש בפני המאזין מערכת יחסים נוגה שלעולם לא תוכל להתממש.
לכהן הצעיר היתה תמיד דואליות קיצונית ביחסו לנשים. מצד אחד הוא משועבד ליופיין, מצד שני הוא תמיד מעוניין לשבור ולנפץ את יופיין כדי לראות אותן כפי שהן באמת. בשיר הזה (שהטענה המקובלת היא שהוא מוקדש לזמרת ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה באלבומם הראשון, אגב מעניין לחשוב על השיר הזה בהקשר למשפט הפרידה של ניקו מלו ריד, כשהודיעה לו על פירוק מערכת היחסים בינהן בשורה המיתולוגית "אני לא מזדיינת יותר עם יהודים") הוא מביא את הרעיון הזה למיצויו הטוטאלי. בשורה אחר שורה של שברי דיאלוג, מטאפורות נוקבות והברקות מילוליות, מתאר ליאונרד את הכמיהה אל האשה הבלתי מושגת גם כשהיא ממש לידך במלוא עוצמתה וצריבתה, כפי שכל מי שאהב אהבה בלתי אפשרית מכיר. ואפילו בשיר זה משתרבבים להם הטקסים הישנים המסתתרים בעור החדש. שוב מנסח ליאונרד את משוואות האהבה כפי שיגדיר אותן הכי טוב בשורה מתוך שירו הללויה: " אולי יש אלוהים למעלה, אבל כל מה שלמדתי מאהבה, זה איך לירות, במי ששלף לפניך". בעיני, מדובר באחד משיריו היפים ביותר, גם אם פחות ידוע, ולכן מצאתי לנכון לתרגם (בחופשיות מה) את השורות האלו שליוו אותי דרך כל כך הרבה שנים ונשים, ולהביאם במלואם לפניכם.
"גברים רבים אהבו את צליל הפעמונים שהדקת לגשם
וכל אחד שרצה אותך, מצא את מה שתמיד ירצה שוב
יופייך אבוד גם לך, ממש כפי שאבד להם
או קחי כמיהה זו מלשוני
כל אותם דברים חסרי תוחלת שידיים אלו עשו
תני לי לראות את יופייך שבור
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.
גופך כמו זרקור חיפוש
חושף את עוניי,
הייתי רוצה לבקש את חסדייך
עד שתצעקי, "עכשיו אתה חייב לנסות את חמדנותי"
והכל תלוי בכמה קרוב תשני אלי
רק קחי כמיהה זו מלשוני
כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו
תני לי לראות את יופייך שבור
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.
רעב כמו מסדרון מקושת שדרכו צעדו החיילים
אני עומד בחורבות מאחורייך
במעיל חורף, וסנדלך השבור
אני אוהב לראות אותך עירומה
ביחוד מאחור
אה, קחי כמיהה זו מלשוני
את כל הדברים חסרי התועלת שידיי עשו
התירי עבורי את גלימתך
כפי שהיית עושה, לאחד שאהבת
את נאמנה לאיש הטוב יותר
אני חושש שהוא עזב
אז תני לי לשפוט את אהבותייך
בחדר שבו דנתי את שלי למיתה
אפילו אלבש עלי הדפנה ישנים
שהוא ניער מראשו
אה, קחי כמיהה זו מלשוני
כל הדברים הבודדים שידיי עשו
תני לי לראות את יופייך נשבר
כפי שהיית עושה לאחד שאהבת".
שלוש פעמים
זהו האלבום הראשון שקניתי של לאונרד ועד היום קניתי אותו שלוש פעמים. בפעם הראשונה קניתי עותק בקניון בבאר שבע לאחר שמאסתי באוסף הלהיטים (הצהוב) שהיה לי בתקליט והלכתי לחנות הדיסקים עם מטרה ברורה לקנות דיסק אחד שלו (תקציב של חייל, מאוד מצומצם, ולהזכירכם שבתחילת שנות התשעים כל חברות התקליטים עשו קופה ע-נ-קי-ית כשעבירו את המסטרים הישנים לדיסקים "נצחיים" במחירים מופקעים).
כל כך אהבתי את העטיפה עם הגבר והאישה דמויי המלאכים שמזדיינים להם בשמיים, והכותרת שנעה בין ציניות למיסטיות שפשוט בחרתי בו על פני תקליטיו האחרים של ליאונרד (ההחלטה שלי גם הושפעה קלות מהעובדה שהאלבום הכיל את השיר שהכי אהבתי מהאוסף: "מי באש"), כמובן שאחרי זה קניתי גם אותם ממשכורתי הצבאית, חודש אחרי חודש. ואני אוהב את שאר אלבומיו לא פחות מזה, אולם בגין היותו האלבום הראשון שאיתו התחלתי את המסע אל מקורות הכהן, יש לו מקום מיוחד בדיסקייה שלי.
הפעם השניה שקניתי אותו היתה באנגליה, הגעתי לחנות תקליטי יד שניה בבורנמות', ודפדפתי לי בין אלפי תקליטי הוויניל, מחפש לעצמי משהו שלא היה לי לפני כן. כשהגעתי אל התקליט הזה פשוט לא יכולתי לעמוד בפני הגודל והיופי של העטיפה בפורמט התקליט, מיד קניתי את האלבום. כשיצאתי מהחנות התיישבתי בבית קפה סמוך, התבוננתי באלבום ובעטיפה, סקרתי בעיניי את השירים, והרגשתי צורך עז לשמוע את הדיסק מתחילתו עד סופו כמה פעמים. אבל ידעתי שאין לי פטיפון בסביבה או עד שאחזור ארצה, בעוד כמה שבועות. מייד סרתי אל חנות BORDERS הקרובה וקניתי את הדיסק הזה ולו רק בכדי לשמוע אותו במשך שהותי שם. כשחזרתי ארצה נתתי את הדיסק (דווקא את החדש) כמתנה למישהי, אני חושש שהיא נעלבה מהמילים. זו לא הייתה כוונתי, ואולי זה קצת באיחור אבל, אם את קוראת את זה, (ואת יודעת מי את, לא?) אני בהחלט מצטער.
לפנייה לכתב/ת 
