החיים קשים

"אם אתה הולך ברחוב בצ'כיה, מה יהיה השם, שאם תצעק אותו, יסתובבו מיד שלושה אנשים? "

את השאלה הזו הפנה גל אמיר, שמפרסם עכשיו מותחן רביעי בהוצאת זמורה-ביתן, לחבר המתגורר בצ'כיה, והתשובה: "יאן נובוטני", המקבילה הצ'כית למשה כהן או יוסי לוי. כך נולד הסופר הצ'כי הפיקטיבי שמצוטט בשערו של כל פרק בספרו החדש של אמיר, "השלישית בשורה השנייה" (הוצאת זמורה-ביתן).

בעקבות האהבה המשותפת לספריו של נובוטני עולה הגיבור, רומנו, שוטר מושחת ומפוקפק, על עקבותיה של קיילי טרנר, יפהפייה שגנבה עשרה מיליון דולר מראש הפשע המאורגן. מה עניין ספרות צ'כית למותחן ישראלי "ומלוכלך" כזה? "הספר הוא נורא מיוזע, נורא ישראלי", מסביר גל, "את ממש יכולה לראות את החריץ בטוסיק של רומנו כשהוא מתכופף להחליף גלגל, ורציתי לתת פתאום מן פראג כזאת, קרירה ורומנטית וצ'כית".

מה שנכון, נכון. ספרו של גל אמיר, כמו המותחנים הקודמים שפרסם, ביניהם "לילה אדום" שקוראי ynet השתתפו בבחירת שמו, הם מאוד ישראלים. אמיר, עורך דין במקצועו, שגדל בעפולה ועובד בה ומתגורר כיום עם אשתו וילדיו בישוב הקהילתי אשחר בגוש שגב, רואה את עצמו נציג של הפריפריה. סיפורי המתח שלו מתרחשים באזורי שוליים - לא רק גיאוגרפיים אלא גם מוסריים וחברתיים. "אם הייתי מסתפק בלכתוב בידור הייתי עושה חיים הרבה יותר קלים לגיבורים שלי", אומר גל,"אם אתם מוצאת את עצמכם גיבורה בספר שלי - יהיו לכם חיים נורא קשים. הגיבורים שלי נורא דפוקים, משהו נורא בסיסי לא בסדר איתם, החל מסוזן מהספר 'עפולה, רחוב האופרה 3', שבאמת התאכזרתי אליה, סידרתי לה גם חיים פרטיים מאוד מעורערים והיא גם נפצעה בפיגוע, וכלה ברומנו, שהוא בנאדם שהייתי נרתע מלשבת קרוב אליו".

גם אני הייתי נרתעת ממנו. רומנו הורשע בסחר בנשים, והתמיהה הראשונה שלי, כשקראתי את המותחן - בשקיקה יש לציין - היא למה לעזאזל לבחור גיבור כזה? הוא טיפוס כל-כך בלתי נסבל, שלאורך כל הקריאה לא ניתן בשום אופן להזדהות איתו. "העיסוק בסחר בנשים היה ההתלבטות הגדולה ביותר שלי, כי אני מאוד מודע לזה, ולדעתי זה הפשע הכי גדול, ממש אובדן צלם אנוש. רציתי לתת מכה לקורא, ואני חושב שהצלחתי. מישל אוחיון של בתיה גור, למשל, זה גיבור שהתגובה הראשונית של הקוראת לגביו היא 'עזוב את ירושלים. בוא אליי עכשיו ותעשה לי ילד'. לעומת זאת, התגובה הראשונה של קוראת ממוצעת של הרומן שלי לרומנו היא 'לך תתגלח, תתרחץ ותתרחק ממני'. אבל אחרי שקוראים, אני מניח שבסופו של הספר תהיה מישהי שתרצה לגלח אותו ולרחוץ אותו בעצמה. אני מקווה. לטובתו.

"אני חושב שבדמות שלו אני מביא לידי ביטוי את חוסר המושלמות של כולנו. יש בינינו אנשים שהם קצת יותר שמנים, יש בינינו אנשים שעשו איזו טעות נוראית בחיים שלהם והם כל הזמן משלמים עליה, ויש אנשים שהאישה שלהם ברחה עם טבח צרפתי. אומנם להפיל על רומנו את כל החבילה הזאת זה קצת אכזרי כלפיו, אבל אני חושב שכמה שלא אוהבים אותו, כמה שלא מזדהים איתו, בסופו של דבר רוצים להמשיך לדעת מה קרה איתו וזה אומר שאיכפת לך ממנו".

עמק שלי, עפולה שלך

הז'אנר של מותחנים סובל בישראל מתדמית של ספרות נמוכה ולא איכותית. אף על פי שנכתבים מותחנים טובים בעברית, ואמיר אומנם שב ומזכיר בהערצה את בתיה גור ואת אורי אדלמן, נדמה שהז'אנר הזה אינו מצליח להעפיל למעמד שיש לו ברחבי העולם. ייתכן כי מקור הבעיה בהפרדה החדה שקיימת בתרבות הישראלית בין תרבות פופולארית,שנחשבת נמוכה, לתרבות גבוהה, שנחשבת איכותית. סופרים חוששים להכניס לתוך הרומן שלהם את האינטרנט, את האופנה, את הטלוויזיה. אלי יצפאן הוא לא חומר "ספרותי". אולי זו גם אחת הסיבות שהכותבים הישראליים מרבים למקם את הרומנים שלהם בעבר הנוסטלגי: שדות העמק - כן, המרכז המסחרי בעפולה - לא (אלא אם כן, כמובן, מדובר בספרות שעוסקת בנושאים האלה במופגן, שמבקשת להגיש אותם לשיח הספרותי כביקורת).

"אני לא עושה את ההבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות פופולארית", מודיע אמיר, "אם נסתכל על ארה"ב בשנות העשרים והשלושים, יש שם המון שמות שלא הגיעו לימינו ואז נחשבו למשהו מאוד נכון וגבוה ותרבותי, ודווקא ספרות השוליים, שאני מאוד אוהב ומאוד מנסה, במודע, לחקות אותה בספר הזה - ריימונד צ'אנדלר ודשייל האמט, הם שרדו והם יהיו גם בעוד מאה שנה, כי הנוסחה הבסיסית של מותחן עובדת בכל מקום. מותחן תופס את התרבות ואת הרובד התרבותי הספציפי של מי שכותב אותו בצורה מאוד נכונה שזא'נר ספרותי אחר לא תופס".

ואומנם, נדמה כי במרחב הספרותי הישראלי תופס המותחן מקום מעניין שבו ניתן לשקף את ההווה בפשטות. אחד הביטויים המעניינים של ההבחנה הזו היא לשון הכתיבה של אמיר. כותבים ומבקרים מרבים להתלונן על איכות התרגומים של מותחנים, הם מרבים לטעון כי התרגומים מלאים באנגלית מעוברתת. מעניין לחשוב אם הכתיבה התרגומית הזו חלחלה גם לכתיבת המותחנים בעברית, והאם נוצרה כאן שפה חדשה המשלבת את הז'רגון של אינספור סדרות המשטרה בטלוויזיה, לצד אותה הכתיבה התרגומית הזו .

ב"השלישית בשורה השנייה" שותל אמיר, די בטבעיות, משפטים אמריקאיים שגורים לתוך השיח הישראלי היומיומי: "נעשה מזה כפול", אומר רומנו לברמן, וגם: "את יכולה לרוץ קיילי, אבל את לא יכולה להסתתר", "קבצנים לא יכולים להיות בררנים", "אופס, עשיתי זאת שוב" ועוד רבים וטובים. חשוב לציין, כי אמיר אינו נמנה על הכותבים העילגים, העברית שלו עשירה למדי והטקסט רווי בביטויים ובפתגמים עבריים, ובכל זאת, הוא לא כל כך מרוצה מההבחנה שלי. השתרבבות של משפטים מאונגלזים לספר שלו לא נעשתה במודע, והוא לא אוהב את זה במיוחד. לדעתו, מקורה בהשפעה המשחיתה של תרבויות אחרות ושל הגלובליזציה: "אני רואה טלוויזיה, אני רואה קולנוע, זה עידן הגלובליזציה, לדעתי זה לא טוב, אבל אני לא יכול לברוח מזה".

ולראייה, אמיר מספר כי המותחן הטוב ביותר שקרא הוא "אדוניס" של אריה סיוון, שנכתב בעברית כנענית ומתרחש בתל-אביב של שנות העשרים (והנה עוד הוכחה למוסכמה כי ספרות טובה אינה מתרחשת בהווה, או נכתבת בשפתו): "אני לא בטוח שאם הוא היה ממקם את 'אדוניס' בתל אביב של 2005 היה קורה לו אותו הדבר. מה שקורה היום זה לא טוב".

למה לא טוב? השפה היא משהו שמתחדש, יש תיאוריה שטוענת שהשפה שאנחנו מדברים בישראל היא בכלל לא העברית שמקורה בתנ"ך, אלא שפה "ישראלית" שמושפעת מאוד מהיידיש ומשפות אירופאיות.

"זה בסדר גמור, כל זמן שזה לא הורס את השפה. דוברי עברית מלידה מותקפים מכל הכיוונים - מותקפים מהכיוון האמריקאי ומותקפים מהכיוון הרוסי. יש היום עליה של מיליון רוסים, זה דבר מבורך ונחמד וטוב, אבל יש להם תת תרבות שלמה משלהם, שכאשר היא חודרת לתרבות שלנו היא מחדירה מבני שפה, למשל ה' הידיעה, שלא קיימת ברוסית, היום נדמה לי שמקפידים עליה פחות. כשאני שומע את אביגדור ליברמן ברדיו מתחשק לי להוסיף לו כמה 'ה'. אני אוהב את השפה שלי, אני אוהב את התרבות שלי, אני אוהב את המקורות שלי - את התנ"ך, את המשנה, כי זו העברית שאני מדבר. זו היתה בחירה מאוד מודעת של האנשים שהמציאו את העברית, ללכת דווקא לרובד הלשוני הזה, ובאיזשהו מקום הייתי רוצה שזה יישאר ככה, יפה וטהור. זה בלתי אפשרי, אבל אני יכול לפחות להשתדל".