יאללה קדימה, אבל לאן?
גבירותיי ורבותיי: אני אמלא פה את משבצת המרכז.
שידוך כזה, בין פטפטנית שלא סותמת, לגיזרה העמומה בפוליטיקה, שאפשר לומר עליה ממש הכל, לא יכול שלא להצליח. בנוסף לכך, אני מביאה לשידוך הזה נדוניה רבת ערך: כל מה שיתפרסם במשבצת הזאת יעבור קודם לכן בקרת איכות אצל כנען, בני.
כנען מצטיין בכך שאין לו שום השקפת עולם או הבנה בסיסית בפוליטיקה הישראלית, והוא מתמקד רק בלהגיד בלהט את ההיפך ממה שאני אומרת, ובלשבץ בקפדנות במרווחים קבועים את המשפט "את לא מבינה על מה את מדברת, אמא". אין מה לעשות, ככה אני רגילה וכך מתנהל תהליך הכתיבה שלי מאז שהילד למד לקרוא (לפני 18 שנים). אני כותבת, הוא קוטל, מתפתחת מריבה קצרה וארסית, שמסתיימת באם השואלת את בנה: "תסביר לי שוב למה לא עשיתי הפלה אז, כשעוד יכולתי?", ומשם ממשיכים.
אז זהו, יצאנו לדרך.
אין מה לדבר, המושג "מרכז" הוא קודם כל חידוש בישראל. הוא התהווה יש מאין, אחרי שראש הממשלה העיף את עזה לכל הרוחות בבעיטה שמאלית, ומייד אחר כך ניפץ את הליכוד לרסיסים באגרוף ימני, פצפץ בסנוקרת פתע את פרצופה המתחדש של מפלגת העבודה, ואז הלך לישון. השתרר בלגן גדול, בוקה ומבולקה, התרוצצויות לכל עבר, ובתוך התוהו ובוהו הזה הלך והסתמן לנו פה "מרכז" פתאום! את המרכז הזה היתה אמורה לאכלס בגאון מפלגת קדימה.
עכשיו, צריך להבין את הפינה: הליכוד מכנה את קדימה שמאל, או שמאל קיצוני, והעבודה קוראת לה ימין, וזה לא מפריע לא לליכוד ולא לעבודה לעשות הכל כדי להידמות לה כמו שלוש טיפות מים. בקיצור, מתרחש כאן, לנגד עינינו, הפלגיאט המונומנטלי בעת החדשה. או, אם תרצו, הפעלול המרשים ביותר בתולדות הפוליטיקה בכלל. וזה נעשה בתנועה. כל מה שקדימה תגיד או תעשה היום, יהדהד בליכוד ובעבודה במיידי, תוך יממה - גג.
וכך קרה שכל מה שנותר בידינו לקראת בחירות 2006 הוא עיסה מרכזית לא ברורה, שרק שוליה צבועים בגוונים מובחנים. וגם בשוליים האלה אני מתכוונת לטפל.
אבל המשימה הכי חשובה שלי לדעתי היא לגלות, להבין, לחשוף, מה היא רוצה בעצם, קדימה, מה היא אומרת, מה משנתה ומה כוונותיה. משימה מאתגרת במיוחד, כיוון שהיא עצמה עדיין לא סגורה על מי שהיא. אז אני מתחיבת לזהות כל תזוזה שלה, לדווח על כך, ולהביע דעה נחרצת.
צריך לזכור שאנחנו עדיין בעידן עוברי משהו, שיש עדיין רעשים אטמוספריים, ושהמאגמה המבעבעת הזאת עדיין לוהטת ופעילה. לפי לוח הזמנים לא נראה לי שהעניינים ממש יתגבשו עד ל-28 במרץ, אבל זה לא בהכרח רע. יכול להיות נחמד ככה לרוץ עם מצלמה וירטואלית אחרי המציאות המתהווה הזאת, מה גם שהיא מקרינה, כאמור לעיל, על כל סביבותיה. פנטה ריי, חברים. הכל זורם. יהיה שמח.
למרות שאסור להתנבא בארץ הזאת, אני מסתכנת בכל זאת בניחוש כללי, כמובן בהנחה המתחייבת שלא יקרו פה אירועים מרעידי אדמה ועוקרי הרים: אחרי שנבין לאן מועדות פניה של קדימה, ובהכרח גם לאן אצות בעקבותיה התאומות הזהות שלה משני צדדיה, ניאלץ להודות שבלב העימות הלוהט ביניהן, בליבת הקרב על השלטון, ניצבות סוגיות הרות עולם כמו האם ביבי הזיע, האם פרץ קיצר את השפם, והאם אולמרט הצליח לשקם את מיתרי קולו.
במלים אחרות, תזוזות משמעותיות של מנדטים בין השלוש האלה, אם יהיו כאלה, יתבססו רק על שלושת המנהיגים, על התנהגותם, על כל מיני טיקים שלהם, על פליטות פה, על מעידות מטופשות, וכיו"ב זוטות והבלים. זה הדמיון, וזה מחירו.
לסיכום, לפנינו מערכת בחירות שונה לגמרי מכל מה שידענו עד כה, וכמעט בטוח גם מרתקת ומצחיקה. ככל ששעת השין תתקרב, הם יעשו יותר תנועות, יותר שגיאות, יותר פניות חדות ופרכוסים עצבניים, וכמו שאודטה אומרת: ואני אהיה פה. ועוד איך!
לפנייה לכתב/ת 
אולמרט. יעקבו אחרי כל טיק
צילום: רויטרס
אביגיל בכלר
צילום: אביגיל בכלר
מומלצים
