טוויסט אנד אקט
ג'ון לנון זכור כזמר וכותב שירים, אבל היו לו גם כמה כישורים אחרים
רבים ברחבי העולם זוכרים את התמונה בה עשרות נערות צורכות אל ג'ון לנון הצעיר, שעומד על הבמה, לבוש חליפה שחורה, צמוד למיקרופון, מחזיק את הגיטרה קרוב לחזהו, עיוור כעטלף, מנסה לא לזוז ממקומו, צורח “Twist And Shout”, כשתספורת המופ-טופ הביטלסית המפורסמת נעה מטה ומעלה עם כל שאגה. בזיכרונם של אחרים הוא חקוק כמי שסוחב אחריו בחורה יפנית מבוגרת, עונד תג של מאו, מתריס נגד ניקסון, ומדבר על שלום, הבנה ואוטופיה.
בעיני רובנו, לנון זכור ככותב שירים מחונן, זמר מרגש ופרפורמר מרהיב, אבל מתברר שהוא לא היה רק איש של מוזיקה. הוא פרסם שני ספרים, הציג מספר תערוכות ואפילו שיחק בסרטים אחדים. אולם בעוד כשרונו הבימתי-מוזיקלי אינו מוטל בספק, כישוריו האחרים נותרו מעורפלים. כלומר, האם הוא באמת היה סופר טוב, צייר מבטיח ושחקן מפוספס, כפי שניסו לטעון רבים ממעריציו? אולי לנון פספס קריירה גדולה בתחום אחר?
אנשים שהכירו את לנון טוענים שהיה חכם עד מאוד. ואכן, הוא היה חד כתער, שנון, אגרסיבי, לעיתים אכזרי, אבל גם עדין ורגיש, ומספרים שהיה בעל איי.קיו גבוה. טוב, כל מי שכותב שיר כמו "יום בחיים" חייב שיהיה בו משהו מיוחד. וכנראה שהוא ידע את זה. בראיון המפורסם למגזין ה"רולינג סטון", שנערך עמו ב–70', הוא התלונן על יכולתם המוגבלת של מוריו לראות את כשרונו ויחודו. הוא, ללא ספק, לא נועד להיות כורה פחם.
מכונת כתיבה
סבתו מימי, שגידלה אותו, טוענת שלנון הילד היה תולעת ספרים. על עצמו הוא העיד: "קראתי המון, הייתי נשאר שעות בבית… תמיד טיילתי לבדי, או בספריי". הוא העריץ את לואיס קרול, ג'יימס ת'ורבר, ואת המאייר רונלד סירל. בבית הספר לימדו אותו על צ'וסר, ג'ויס, דיקנס ושייקספיר. את שייקספיר הוא הכי שנא, דיקנס לא דיבר אליו, אבל צ'וסר הצליח להפיל אותו, אם כי יותר מכל הוא אהב את "עליסה בארץ הפלאות" ואת "עליסה בארץ המראה", והחזיק באמביציה פרטית לכתוב משהו שיתקרב לרמה של ספריו של קרול. הוא לא הצליח, אבל לפחות הוא ניסה. מקרתני סיפר שלנון היה בין היחידים בליברפול שהחזיק במכונת כתיבה, וגם כשהביטלמניה הייתה בשיאה, לנון לא זנח אותה. הוא היה לוקח אותה איתו למסעי ההופעות וכותב מדי ערב.
ב–64' יצא לאור ספרו הראשון,"In His Own Write", שהיה אוסף של סיפורים, שאת חלקם החל לכתוב עוד כשהיה בתיכון. הספר היה להצלחה גדולה. בין לילה, לנון הפך מכוכב פופ לאייקון תרבותי. אינטלקטואלים העבירו את זמנם בבתי הקפה של המפסטד בניתוח יצירתו של הפרא הגאון, נער מעמד הפועלים המבריק, שהיה דומה באופן מפחיד לג'ימי פורטר, הגיבור הדמיוני-אמיתי של "הבט אחורה בזעם", מחזהו של ג'ון אוסבורן.
לנון לא החזיק הרבה מספרו, אבל אהב כל רגע בכתיבה. הכשרון הבסיסי שלו כנראה היה גדול מספיק כדי להיות סופר מצליח, אבל הספונטניות של לנון הייתה בעוכריו כשניסה להיות סופר דגול. כאמן פופ, הוא דווקא נעזר בה, כי פופ מבוסס על ביטוי מיידי ועל המופע. למשל, כשידע יותר מחמישה אקורדים על הגיטרה, הוא עבר לקלידים, עליהם בקושי ידע לנגן, מה שלא מנע ממנו לנסות ולכתוב עליהם שירים (וגם להצליח!), כי בעצם הוא שאף בעיקר לבטא תשוקה, ושיריו באמת היו יותר אקספרסיביים מאשר אנליטיים. אבל כנראה כתיבת ספר גדול מצריכה אורח חיים סגפני יותר ואורח חיים שכזה לא התאים לו.
כשהמוציא לאור ביקש ספר נוסף, לקח ללנון שנה כדי לכתוב אותו. ספרו השני, "A Spaniard In the Works", היה מורכב ושאפתני יותר, והיה בו אפילו סיפור על שרלוק הולמס שהתפרש לאורך שישה עמודים, רומן של ממש. לנון כתב אותו בעזרת בקבוק ג'וני ווקר. "היו לי המון סיפורים, שאת חלקם אפילו אני לא הבנתי", אמר לנון. "אבל מה הטעם לשמור אותם במגירה שמישהו אחר מתחנן שתוציא אותם לאור". הספר הצליח פחות מקודמו ולנון הוריד הילוך, אם כי הוא לא הפסיק לכתוב מעולם. ב–86' הוציאה יוקו אונו אוסף סיפורים שכתב בין השנים 68'-79', "Skywriting by Word of Mouth", אותם, אגב, תרגם ארז שוייצר לעברית.
לנון בשק
במקביל לקריירה הצדדית שניהל לנון כסופר, הוא ניהל פלירט ארוך עם ציור. לפני שאחז בגיטרה, הוא נהג לצייר. בגיל 17 החל ללמוד בבית ספר לאמנות של ליברפול, אך התעניין יותר ברוקנ'רול מאשר בלימודיו. בעוד הסטודנטים בקולג' הושפעו מרוחם של משוררי הביט, העדיף להיות טדי-בוי, כמו הערסים בשכונה. חברו הטוב ביותר, סטיוארט סטוקליף, שלמד איתו וניגן בס תקופה קצרה ב"ביטלס", היה בוהמיין אמיתי וכשרון אמיתי. הוא לימד את לנון הכל על ואן גוך, מונה וגדולי הציירים האחרים, אך לנון נמשך בעיקר לאיור. מ-68' הוא החל מדי פעם להציג תערוכות. המפורסמת הייתה תערוכת ה"Bag One", שהוצגה לראשונה בלונדון ב–70' והציגה את רישומיו מתקופת החתונה עם יוקו אונו. תערוכה זו מוצגת עד היום במוזיאון האמנות של ניו-יורק. ציורים אורגינלים אחרים שלו נמצאים במוזיאונים רבים בעולם, וגם במוזיאון שהקימה יוקו לזכרו ביפן. האינסטינקטים שלי אומרים שטוב שלנון בחר להיות זמר. נדמה לי שהוא לא היה מישהו בסדר גודל של פיטר בלייק, או ריצ'ארד המילטון. אז העולם הפסיד לכל היותר מאייר מוכשר, לא נורא.
קל לי מדי
אולי טוב שלא בחר להיות צייר, אבל לנון באמת היה שחקן מפוספס. כל מי שראה את "לילה של יום מפרך", זוכר את סצינת הקוקטייל, בה עיתונאית שואלת את לנון "האו דיד יו פיינד אמריקה? ולנון עונה בנונשלנטיות: "ווי טרן רייט אין גרינלנד". כמובן, התסריט היה פנטסטי, ואת הצילום והעריכה לימדו שנים רבות בבתי ספר לקולנוע, אבל אי אפשר להתכחש לנוכחות ולקסם של כל "הביטלס" כשחקנים ובעיקר לכשרון של רינגו וג'ון. במבט מדוקדק על הסרט, מבינים שהוא נלקח מהווי החיים האמיתי של ה"ביטלס", מההומור הכובש שלהם, שעליו היה אחראי, לא רק, אבל בעיקר לנון. הוא היה חיה תקשורתית וידע לנצל את המדיה לצרכיו, וכנראה לא הייתה לו בעיה להיות שחקן נהדר. ריצ'ארד לסטר, שביים את "לילה של יום מפרך" ו"הצילו", לקח את לנון ב-66' לשחק בסרט "איך ניצחתי במלחמה". לנון היה כל כך משכנע כשחקן, עד שלסטר הציע לו להפוך לשחקן מקצועי. לנון סירב. "זה קל לי מדי", הוא אמר.
בסופו של דבר, טוב שלנון בחר במוזיקה. הוא היה ספונטני מדי מכדי להיות סופר, עצמאי מדי מכדי להיות שחקן וכנראה לא נועד להיות צייר דגול. הוא העדיף להיות מוזיקאי וטוב שכך. ללא ספק, זו הייתה החלטה קרייריסטית נכונה. אחרי הכל, הוא כתב כמה מן השירים הגדולים של המאה הקודמת.