למה (רק) שליש הציבור רץ קדימה

השאלה המעניינת באמת במערכת הבחירות העכשווית אינה למה מפלגת קדימה מקבלת - בינתיים רק בסקרים - כשליש מקולות הבוחרים, אלא למה היא מקבלת רק שליש. מפלגה זו מייצגת היטב את האינטרסים הכלכליים של לפחות מחצית מהציבור הישראלי. ואיך יודעים שכך? כי לשתי המפלגות האחרות המתחרות בה, עבודה וליכוד, יהיו מציעים כלכליים די דומים לזה של קדימה.

נכון לשעת הכתיבה של טור זה, אף אחת משלוש המפלגות הללו לא הציגה לראווה את תוכניותיה בתחומי הכלכלה (להבדיל מהנושאים החברתיים: מפלגת העבודה פתחה את הקמפיין שלה בהצגה של רפורמות חברתיות וחינוכיות) . היו הרבה דיבורים, היו הצהרות, היו גם הצהרות-שכנגד, אבל שום דבר קונקרטי לא יצא אל אוויר העולם. ההימנעות מהצגת התוכניות הכלכליות אינה תוצאה של עייפות הפוליטיקאים - הם לעולם לא עייפים מלהציג - ואף לא של חוסר עניין. זו תוצאה של אי-יכולת להגיש לציבור משהו מקורי, אחר, שונה בתכלית מן המדיניות הכלכלית של משרד האוצר לשנים הקרובות. כי מה מציע האוצר? מה כוללת תוכניתו של המשרד בראשות אולמרט?

• צמיחת המשק בקצב של 5% לשנה, שמשמעותה הכפלת התוצר המקומי במרוצת העשור הקרוב וחציית המחסום של 20,000 דולר לשנה תוצר לנפש ב-2010 .
  

• ירידה באבטלה, עד לשיעור של כ-6% מכוח העבודה והגדלת שיעורי ההשתתפות בתעסוקה בעוד שני אחוזים, באמצעות תמריצי עבודה לחרדים ולמיעוטים.
  

• הגדלת ההוצאה התקציבית מדי שנה כשיעור הגידול של האוכלוסייה, כלומר ב-1.6% - ולא ב-1% בלבד, כפי שנקבע בעבר על-פי דרישה של נתניהו בהיותו שר האוצר. משמעות השינוי: הגדלת המסגרת התקציבית הממשלתית בעוד 3 עד 3.5 מיליארדי שקלים לשנה. מתמטיקה כלכלית פשוטה מראה שהמדיניות החדשה תאפשר להקטין במהירות את היחס בין חוב לאומי לתוצר לאומי.
  

• תקציב שנתי של 2 מיליארדי שקלים למאבק בעוני, חציו מהמקורות הקיימים וחציו תוספת משאבים ממשית. בכסף זה אפשר לממן, כהצעת האוצר, הכשרות מקצועיות, מעונות יום מסובסדים והגדלה של קצבאות לקשישים. האוצר עדיין שולל מס הכנסה שלילי, אבל משרד ראש הממשלה ובנק ישראל מצדדים בו. הוא יונהג בהדרגה.
  

• מסע ענק של השקעות בתשתיות. אחרי הכישלון המחפיר של ביצוע השקעה בתשתיות ב-2005, נכללה בתקציב הממשלה ל-2006 הגדלה של 20% בהשקעות, לסכום כולל של 9 מיליארדי שקלים. לכך מתווספים עוד 9 מיליארד השקעות חוץ-תקציביות, הנעשות בהכוונת הממשלה ובמכרזיה. אומדן סך כל השקעות בתשתיות עד 2010: כ-100 מיליארדי שקלים. תוואי שאפתני, שיקרב את הפריפריה למרכז.
  

• נכונות לבחון במשותף עם ההסתדרות והמעסיקים מספר סוגיות השנויות במחלוקת: שכר המינימום, פנסיית החובה, שינוי מבני בחברת החשמל, חברות כוח אדם ועוד. בכולן ניתן להגיע לעמק השווה.
  

• מימון רפורמה מוסכמת בחינוך.
  

מה יוכל נתניהו להוסיף לתוכנית כזו? אנשיו אומרים לי, חכה ותראה. אין למה לחכות. ההסתייגויות של ביבי מהצעות האוצר, שהן הצעות קדימה, תהיינה שוליות. הוא ידבר, לכל היותר, על הפרטת קרקע וחלוקת מגרשים ליוצאי צבא. ממשלת אולמרט הוציאה לפועל אפילו את "מדיניות השמיים הפתוחים", שנתניהו הטיף לה בחום וראה בה מבחן לרצינות הרפורמות. גם לעמיר פרץ יוצרת תוכנית האוצר בעיה תעמולתית: בכמה נושאים מרכזיים היא מאמצת את רעיונותיו ובכך מושכת את השטיח מתחת לרגליו. זה כבר לא "הקפיטליזם החזירי" עליו דיבר שמעון פרס. זה קפיטליזם רך.

לאחרונה פגשתי את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, כשהוא רץ לאורך חוף הים בסוף-השבוע. פרופ' פישר נראה מצוין: נמרץ, ספורטיבי ושרירי. שאלתי אותו האם, בהביטו על המשק שלאחר הבחירות, הוא רגוע. השיב פישר, בין חימום לזינוק: "אני רגוע כי כל המפלגות הגדולות קיבלו על עצמן, במהלך השבועות האחרונים, את העקרונות של מדיניות תקציבית אחראית ושל משק תחרותי פתוח. ועכשיו תן לרוץ".

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: מחיר הבחירה הפלסטינית