שלושה ימים בגן עדן
מוזאפילנאגאד. זה השם של חלקת האלוהים בצפון מדינת קרלה, של גן העדן שכמעט שאינו מוכר לתיירים, של המקום שתושביו מתאספים לצפות בשקיעה המשתנה מדי יום, של החוף בו נשים וציפורים עמלות את עמל יומן, של הכפר בו המגרעת היחידה היא האוכל המשעמם
בלי להתכלב, אבל גם בלי חמישה כוכבים, פנינה מרקו חוזרת בפעם השישית להודו ויוצאת לגלות ערים ואתרים חדשים.
הפרקים הקודמים: בומביי , קרלה, קוצ'ין, מונאר
כשעוצמים את העיניים ומקשיבים, שומעים את רעש גלי הים, רחש הרוח בין עלי העצים וקרקור העורבים. כשפותחים את העיניים, נמצאים על מרפסת מוגבהת כמה סנטימטרים מעל חול לבן, משובץ פה ושם בדשא ירוק. עצי הקוקוס ועליהם הענקיים הבהירים והקזוארינות במחטיהן הירוקים כהים, מצלים על המרפסת והחול הלבן. מאחוריהם, במרחק של כ-20 מטר, מתגלה הים הכחול, הנפגש בקו אחד ישר עם שמיים בתכלת בהיר. זה אינו תיאור של גן העדן, זהו כפר דייגים קטן בשם מוזפילנאגאד (Mouzapilnagad), על שפת האוקיינוס הערבי, ליד העיר קנור, בצפון מדינת קרלה שבהודו.
חלקת אלוהים הקטנה הזו שבשולי הכפר נגלתה לעיני רק בבוקר, כשיצאתי מהחדר ששכרנו אתמול בלילה, מבלי לשער בכלל לאן הגענו. נהג הריקשה שהביא אותנו לכאן, לא ידע בדיוק מה אנחנו רוצות ממנו. כשביקשנו למוזפילנאגאד, הוא שאל 'למה לכן? יש חופים יפים גם כאן בקנור, למה שלא תשארו
כאן?' אבל אנחנו התעקשנו. אחד מגולשי פורום אסיה באתר "למטייל" סיפר על מקום קסום שמעט מאוד תיירים מגיעים אליו, ואנחנו יצאנו בעקבותיו.
לאחר נסיעת ארוכה אל הלא-ממש נודע, נתקעה הריקשה בחול. בעוד הנהג מנסה לחלץ אותה, ירדתי והלכתי לכיוון האורות שבין העצים. הגעתי למה שנראה כמו גסט האוס ושאלתי את האיש הראשון שפגשתי אם אפשר לשכור כאן חדרים. בהחלט, הוא אמר, אבל נותר לו רק החדר המפואר באלף רופי. כמעט נשנקתי. מי, בסוף העולם, גובה מחירים שכאלה? האיש מייד שינה טקטיקה ואמר שבעוד כשלוש שעות תתפנה בקתה שמחירה רק 350 רופי. נשארנו.
זה אחד מהגסט האוסים היחידים בכפר, מלבד כמה מקומות הנקראים "home stay" (אירוח בבתים פרטיים). הבעלים של ה-Pavilion (זה שם המקום) קורא לו "ריזורט", כי זה נשמע מכובד ואפשר לגבות מחירים גבוהים יותר, אבל בפועל מדובר בגסט האוס בינוני. אבל זה לא העניין. לא חשוב באילו תנאים את שוהה כשאת נמצאת בגן עדן.
מוזאפילנאגאד הוא מקום שהתיירות עדיין לא גילתה. מגיעים לכפר בנסיעה ברכבת בקו העובר בין הערים קוצ'ין ומנגלור. אפשר לרדת בקנור ואפשר גם בטריצ'י (הכפר נמצא ביניהן), לוקחים ריקשה עד החוף ושואלים את הכפריים איפה יש חדרים להשכרה. ב"ריזורט" שלנו מתארחים עוד שני בחורים גרמנים, זוג מנורבגיה וזוג מאיטליה. כשמטיילים על החוף רואים רק מקומיים. בבוקר מסתובבים אנשי הכפר על החוף, יחד עם עורבים, אנפות, עוד ציפורים ונשים עטופות בגדים מכף רגל ועד ראש שמנקות את החוף. בערב מגיעות לכאן מכוניות, אופנועים ואפילו אוטובוס, נוסעים על החול שהתקשה, ופורקים מקומיים שבאים לטבול בים ולצפות בשקיעה.
גולת הכותרת
אני מטיילת בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש זרחה לא מכבר והיא רכה ומלטפת. הולכת על קו המים, ליד הציפורים הקטנטנות שאינני יודעת את שמן. הן רצות במהירות על קו המים ומדי פעם מלקטות משהו, אולי את החיה המניעה את הקונכיות
הקטנות שראיתי זזות באיטיות על החול הרטוב. ב"שורה" הבאה מנקרים העורבים השחורים הענקיים את החול כשהם מקרקרים בקולות תרועה, וב"שורה" האחרונה, ליד השיחים, מתרוצצות אנפות לבנות. כל עוף והרגלי ארוחת הבוקר שלו.
כשעתיים מאוחר יותר, אפשר לטבול במים החמימים. צריך ללכת הרבה בתוך המים עד שמגיעים למקום עמוק דיו לשחייה, אבל המאמץ בהחלט שווה. המים נפלאים.
בשעות הערב, בטרם שקיעה, כשהשמש שוב מלטפת ונעימה, אני שוב מטיילת על שפת המים. זוהי, כאמור, שעתם של ה"תיירים" מהערים הסמוכות, אבל גם שעתן של אוספות הצדפות. הן מתפזרות על קו המים ובמים הרדודים, חופרות באצבען ומוציאות צדפות שחורות. לאחר השקיעה הן נעלמות אל הכפר כששקים מלאים על ראשיהן.
השקיעה היא גולת הכותרת של היום. לא בכדי באים לכאן תושבי העיר כדי לצפות בה. האנשים עומדים לאורך החוף או יושבים על הסלעים וצופים בשמש היורדת במלכותיות, אדומה, עגולה ואיטית אל תוך המים. בעוד היא שוקעת נצבעים השמיים בצבעי תכלת, ורוד,
צהוב, אדום והמים הולכים ומתכהים מכחול עמוק לשחור. שלוש שקיעות ראינו כאן וכל אחת מהן הייתה שונה מהאחרת. הצבעים, קוטר כדור השמש הלוהט, התהליך כולו.
האכזבה היחידה כאן היא האוכל. הוא אחיד, משעמם והודי (ואולי זה האוכל המוגש בגן עדן?). אורז, ירקות חריפים בקארי, לפעמים דג מטוגן. מי שצמחוני ולא אוכל חריף, כמוני, צריך להסתפק בטוסטים וחביתה, צלחת אורז וסלט פירות.
הכסף מערב הסעודית
ערב אחד, שמעה אליס, שותפתי לטיול, שהגרמנים והנורווגים מדברים על פסטיבל ה"טייאם" המתקיים בכפרי הסביבה. גילינו באיזה כפר תיערך החגיגה, הזמנו ריקשה, ויצאנו לדרך. נסענו בתוך רחובות הכפר הצרים והמטופחים, בין בתים היכולים בהחלט להיחשב בתי מגורים מבוקשים גם אצלנו, עם גינות גדולות ויפות ומכוניות חדישות שחונות ליד כל בית. שאלנו את הריקשאי הכיצד הכפר הזה כל כך עשיר, והאם תושביו מתפרנסים רק מדייג? והוא צחק וענה שחלקם הגדול עובד במדינות המפרץ הפרסי ומרוויח שם את הכסף הגדול.
הכפר הבא התגלה כמטופח לא פחות, ובו מקדש מואר שסביבו התקבצו נשים במיטב בדי הסארי הצבעוניים וגברים לבושי דהוטי לבן וחולצות לבנות. כולם באו לחגוג כאן את ה"טייאם" המלווה בריקודים טקסיים ובתלבושות צבעוניות ומוזרות. תשומת הלב שאנו קיבלנו שם, שכן היינו כל כך שונות ומשונות בתוך הקהל הזה, התחרתה בתשומת הלב שקיבלו הכוהנים המברכים את קהלם.
מאוחר יותר הושיב אותנו נהג הריקשה ב"בית קפה" מאולתר במתחם הגדול והכיר לנו את חבריו, שאחד מהם דיבר אנגלית טובה וסיפר שהוא עובד בערב הסעודית בחברת טלפונים מדובאי. הוא אף הזמין אותנו לביתו להכיר את אשתו ואימו, אך אנו סירבנו בנימוס. עוד יום אחד של ים כחול ושקיעה מופלאה ואנו בדרכנו לגואה.
- עוד על מסעותיה של פנינה מרקו בהודו ניתן לקרוא ב"צ'אי שופ של פנינה"
לפנייה לכתב/ת 
