ריו דה ז'ניירו: שמחת עניים

עד לפני כמה שנים, ברזיל של התייר המערבי היתה קרנבל. כולם רצו רק לרקוד סמבה עם ברזילאיות חשופות חזה, לשתות מיץ קוקוס על החופים עטורי הדקלים בעוד הילדים מלהטטים בכדורגל על החול הלוהט, ולחזור הביתה שזופים ומאושרים. אף אחד לא הסתכל הצידה לעבר פרברי העוני הקשים של ריו, ותייר שנתקל בטעות ברחוב פחונים נטול חשמל הטביע את הזיכרון בעוד קאיפיריניה.

השלטונות בברזיל, מצידם, עשו הכל כדי לשמר עבור התיירים את הבועה הצבעונית ומלאת החיים: נוכחות משטרתית ערה באזורים המתוירים של ריו דה ז'ניירו מונעת מרוב המטיילים את הפגישה הלא נעימה עם אלו שאין להם, ורוצים לקחת.

בשנת 2004 התפוצצה הבועה הזאת, ודווקא בטקס הכי יוקרתי בעולם – טקס האוסקרים בהוליווד. הפסלון המוזהב הוענק לסרט הברזילאי "עיר האלוהים", שהעניק לעולם המערבי הנהנתן הצצה אל "מאחורי הקלעים" של הזוהר הברזילאי: ילדים עירומים למחצה מתרוצצים ברחוב לא סלול, סמים קשים נמכרים

כמו קרטוני חלב, קרבות ירי בין כנופיות נערים. וזאת רק "טעימה" מחיי היום יום של הפאבלות (Favelas), שכונות העוני והפשע המקיפות את ריו.

ולפתע פתאום המוני תיירים שעד לפני זמן קצר התרחקו מהשכונות האלימות ככל יכולתם, נוהרים עכשיו לשכונות האלו ממש. הם מסיירים בין בקתות הפח נטולות החשמל והמים הזורמים, מדברים עם הנערים היחפים ומלטפים לעצמם את המצפון החברתי. בבת אחת הפכו הפאבלות ממקום אפור ועצוב ל"חוויה תרבותית יוצאת דופן".

במאי הסרט, פרננדו מיירלס, הפך את שכונות הפחונים לסמל המזוהה עם ריו לא פחות מחוף איפנמה המפורסם. השם "עיר האלוהים" שניתן לאחת הפאבלות הוא שם שאין אירוני ממנו כדי לתאר מקום שבו ילדים בני 10 יורים אחד בשני לפני ארוחת צהריים.

עם זכייתו של הסרט באוסקר החלו משרדי נסיעות בעיר לצרף לסיורים המודרכים הרגילים גם סיורי פאבלות. בשונה מהביקור בבתי ספר לסמבה, שאליו ניתן בהחלט לצאת עצמאית, מאוד לא מומלץ להגיע לשכונות העוני ללא ליווי. חלק נכבד מהסכום המשולם למשרד הנסיעות מופנה ישירות לכנופיות בפאבלה, המתחייבות בתמורה לא לשדוד את הלבנים שבאים לבקר. בצורה הזו כולם מרוצים: התיירים נהנים מ"הספארי האנושי", הכנופיות חוסכות בתחמושת ומרוויחות מדמי החסות, וסוכן הנסיעות צוחק כל הדרך אל הבנק, בהנחה שלא ישדדו אותו שם.

רוב משרדי הנסיעות מוציאים שני סיורי פאבלה ביום, אחד בבוקר והשני בצהריים. מרבית הסיורים נמשכים בין שעתיים וחצי לארבע שעות, וכוללים איסוף מהמלון, הדרכה והסעה חזרה. המעבר מהרחובות האלגנטיים של ריו התיירותית לגיבוב הפחונים של הפאבלות לוקח פחות מ-20 דקות ומותיר את התיירים פעורי פה. כ-20 אחוז מאוכלוסיית ריו מתגוררים בשכונות האלו (בערך 2.5 מיליון מתוך כ-13 מיליון), שנבנו באופן לא חוקי במורד הגבעות המקיפות את העיר. על פי הערכות קיימות כיום לא פחות מ-600 פאבלות סביב ריו, אך הסיורים מתמקדים לרוב בגדולות ובקרובות שבהן.

חיוכים של מיליון דולר

לאחר שההלם הראשוני מתפוגג מתבקשים התיירים לעזוב את הרכב הממוזג ולצאת אל הרחובות הלוהטים. מדריך דובר אנגלית, מצרך נדיר למדי בברזיל, סוקר את ההיסטוריה של שכונות העוני. הפאבלות, לדבריו, אינן ייחודיות רק לריו. כל עיר גדולה במדינה מושכת אליה מיליוני עניים מאזורי הספר שמקווים להגשים את החלום הברזילאי, ועד שירוויחו מספיק כדי לרכוש פנטהאוז הצופה על טיילת קופקבאנה, הם חיים בבוץ.

במהלך השנים צמחו ממדי הפשיעה בחלק מהפאבלות לרמה שמבעיתה גם את המשטרה עצמה. שכונות מסוימות מתנהלות מחוץ להישג ידה של המשטרה, בבחינת "שתי מדינות לשני עמים".

מהפאבלות יש נוף מקסים על ריו דה-ז'ניירו, והתושבים, בניגוד למה שניתן היה לצפות, די מרוצים מהפיכתם לאתר תיירות. במרכזים הקהילתיים, שחלק

מתקציבם מגיע מהסיורים המודרכים, אפשר להציץ לשיעור, לשחק עם הילדים בהפסקה ולאחר מכן לצעוד איתם הביתה.  

בלשכת התיירות הרשמית של ריו חששו מפגיעה בתדמית העיר ודרשו ממשרדי הנסיעות להפסיק את הסיורים. הסוכנויות התמרדו. נציג "פאבלה טור" הסביר לנו ש"המידע שמועבר בסיור מציג את המציאות כפי שהיא – מציאות שהרשויות הציבוריות מסרבות להכיר בה. אנחנו לא יצרנו את המציאות הזו, אנחנו רק מספקים לאנשים את המידע עליה".

ובכל זאת, למרות העוני והבערות, שמחת החיים הברזילאית מפעפעת כאן בכל פינה. הרוב המכריע של רקדני הסמבה בקרנבל מגיע מהפאבלות, והחיוכים הענקיים של התושבים קורנים מפתחי הבתים. לתייר המערבי זה נראה כמו עוד אחד מהאבסורדים שמאפיינים מדינות עולם שלישי, לתושבים זה נראה נורמלי לגמרי: "כשאין לך כלום", אומר אחד מהם, "הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לרקוד".  

פאבלה לכל דורש

• כמה זה עולה: בין 30 ל-50 דולר לסיור.
  

• פאבלות מומלצות: פאבלה רוקינהה (Rocinha), שכונת העוני הגדולה בברזיל (בין 60 ל-100 אלף תושבים). וילה קאנואס ( Canoas Villa) אינטימית יותר, עם 2,500 תושבים בלבד.
  

• מה להביא: הילדים המקומיים יעדיפו ממתקים, אבל עטים וציוד לבית הספר יסייעו יותר.
  

• מה לקחת: בעקבות דרישת הקהל נפתחו בפאבלות חנויות לעבודות יד מסורתיות – מרקמה ועד פסלוני עץ.
  

• איך להגיע: הנה כמה משרדי נסיעות שמתחייבים למדריך דובר אנגלית: אקזוטיקטורס, פאבלה טור, ריו טוריזם רדיקל.