שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פעמיים גוש בבקשה
    שני ספרים של הסופר ההודי אמיטאב גוש תורגמו בימים אלה לעברית. ולא רק: הוא גם הגיע לביקור בארץ. מאיה פלדמן על מספר נפלא ועל עולמות אבודים

    תרגום שני הספרים של הסופר ההודי אמיטאב גוש, יליד כלכותה המתגורר כיום בניו יורק, הוא מאורע ספרותי חשוב ומשמח. ספריו של גוש מתרחשים במרחבי שוליים ובנופים גיאוגרפיים מציתי דמיון. בספר "בארץ עתיקה", שיצא לאור בהוצאת "חרגול", מתאר גוש את שהותו כאנתרופולוג צעיר בכפר מצרי קטן

    ועני בשנות השמונים, ובמקביל מספר את מחקרו המתחקה אחר קורותיהם של אברהם בן יג'ו, סוחר יהודי עשיר ועבדו ההודי בּוֹמָה בימי הביניים, כפי שתועדו בגניזת קהיר. מבטו של החוקר המערבי על אוכלוסייה כפרית ענייה נשקף גם מעיניה של פִּיָה, גיבורת "ארץ הגאות והשפל", ספרו האחרון של גוש שיצא לאור בהוצאת "ינשוף". פִּיָה מגיעה אל כפר קטן בסוּנְדַרְבאנְס - קבוצת איים ביערות המנגרוב שבבנגל, כדי לחקור זן נדיר של דולפינים.

     

    בחירתו של גוש בנופים הללו אינה בחירה רומנטית שמטרתה לשלהב את דמיונו של הקורא ולשאתו אל מחוזות אקזוטיים ופראיים, אף שזו תוצאת לוואי מהנה של הקריאה. מאחוריה ניצבת למעשה אמירה ספרותית, פוליטית ואקולוגית ברורה. "בארץ עתיקה" הוא ספר היסטוריה שהופך לסיפור בדיוני, ואילו ב"ארץ הגאות והשפל" פולשים ההיסטוריה והצטולוגיה (חקר יונקים ימיים) לתוך הסיפור הבדיוני. העירוב הז'אנרי ולא רק התוכני, הנעשה במלאכת מחשבת וביד אמן, מייצר כתיבה עשירה, מעמיקה ומרתקת, ומאפשר לגוש לפרק לא רק מוסכמות ספרותיות, אלא גם תפיסות הנוגעות להיסטוריה של הזהות, הדת, והגישה אל הטבע.

     

    ספרות ארכיאולוגית

     

    "כתיבה בדיונית", אמר גוש בביקור באוניברסיטת תל אביב לפני כשבועיים, "קשורה קשר הדוק להקמת מדינת הלאום. מדינת הלאום מספקת נרטיב שמאפשר לספר סיפור. אבל היום מדינת הלאום הגיעה לגבולה, והנרטיביזם מבין שהוא צריך מודל חדש. הקונפליקטים היום הם לא בין-לאומים: הטרור חוצה גבולות ומדינת הלאום אינה מספקת נחמה מפניו. הלגיטימיות והאתיקה של מדינת הלאום מוטלת כיום בספק, הנה, למשל, מדינת הלאום מיוסדת על שפה אחת - ואילו היום אף אחד לא רוצה להיות מוגבל לשפה אחת... אף אחד אינו מהגר היום לצמיתות, בני אדם נוסעים הלוך ושוב".

     

    קשרי שפה וזהות ממלאים תפקיד חשוב בכתיבתו של גוש. הוא מרבה להתחקות אחר אטימולוגיות של מילים, דרכן הוא חושף את הקשרים הסבוכים בין תרבויות שונות, קשרים שנותקו עם כיבושי המערב וטושטשו לטובת הנרטיב של מדינת הלאום.

     

    בספר "בארץ עתיקה" נוסע גוש הצעיר לבקר בקבר של קדוש יהודי בעיר סמוכה לכפר שבו הוא מתארח. הוא נעצר על-ידי שוטרים מקומיים שאינם מצליחים להבין כיצד ייתכן שבחור הודי יודע לדבר ערבית, מתעניין בקבר של קדוש יהודי, ואפילו אינו ישראלי: "אתה הודי - איזה קשר כבר יכול להיות לך לקבר של קדוש יהודי פה במצרים?" שואל השוטר את גוש. "ראיתי שהוא באמת תמה, עד שלרגע אף שקלתי לספר לו את סיפורם של בּוֹמָה ובן יג'ו", כותב גוש, "ואז עלה בדעתי לפתע שאין בעולמו דבר שאוכל להצביע עליו על מנת לאשש את הסיפור שלי - שרידי אותן היסטוריות קטנות, נטולות ייחוד ושלובות זו בזו, הודיות ומצריות, מוסלמיות ויהודיות, הינדואיות ומוסלמיות, מודרו זה מכבר. כעת לא נותר במצרים דבר שיוכל לקעקע את אי האמון שלו: למשל, מסמכי הגניזה. ואז התחלתי לקלוט איזו הצלחה נחל המידור של העבר".

     

    גוש, איפוא, כותב ספרות ארכיאולוגית, גינאולוגית, שמפיחה חיים בעבר שאבד תחת רגליו הדורסניות של המערב. ועם זאת, אל תטעו בו. גם כאן אין בדעתו לצייר לקורא תמונה רומנטית של חיים פשוטים ותמימים הבזים לקידמה המערבית. גוש מציג תמונה מורכבת בהרבה, שבה הכפריים הללו מזהים היטב את גורלם, ותשוקתם הבלתי נמנעת אל המערב הופכת אותם לקורבנותיו.

     

    באחת הסיטואציות המצחיקות בספר "בארץ עתיקה" (ויש כאלה לא מעט) נגרר גוש לוויכוח עם האימאם של הכפר. הלה בז למנהג שריפת הגופות ההודי ולטיעונו של גוש, כי גם באירופה שורפים מתים. הוא עונה בבוז כי דבר כזה לא ייתכן, שכן "במערב לא שורפים מתים. הם לא בורים. הם מתקדמים, משכילים, יש להם מדע, יש להם תותחים וטנקים ופצצות". גוש מתרתח ומשיב לו כי "גם לנו יש את כל הדברים האלה. יש לנו תותחים וטנקים ופצצות. והם יותר טובים מכל מה שיש לכם במצרים". בתום הוויכוח כותב גוש: "הלכתי משם הרוס... הרגשתי כאילו האימאם ואני נטלנו חלק בתבוסתנו הסופית שלנו אנו, בהרס מאות שנות דיאלוג שחיברו ביננו: הדגמנו את ניצחונה הבלתי הפיך של שפה שדחקה את מקום כל השפות האחרות שבהן השתמשו פעם בני האדם לדון בחילוקי הדעות ביניהם. הכרנו בעובדה שלא ניתן עוד לדבר, כמו שדיברו בן יג'ו או עבדוֹ, או כל אחד מאלפי הנוסעים שחצו את האוקינוס ההודי בימי הביניים: על דברים נכונים וטובים או כאלה שהם רצון האל... תחת זאת, נקטנו שנינו את אותם מונחים שבהם משתמשים מנהיגי העולם... נציגים של שתי תרבויות שנדחקו לשוליים, המתחרים זה עם זה בניסיון לתבוע לעצמם חזקה על הטכנולוגיה של האלימות המודרנית".

     

    אוייבי הטבע

     

    הרצאתו השנייה של גוש בתל אביב עסקה בנרטיבים של טבע. כותרת ההרצאה העלתה בקרב הקהל - בעיקר חוקרי ספרות וקוראים דוברי אנגלית - ציפייה לניתוח של השתקפות הטבע בספרות, אך למרבה ההפתעה הרצאתו של גוש עסקה דווקא בפוליטיקה ואקולוגיה. ספרו של גוש "ארץ הגאות והשפל" מתרחש בסוּנְדַרְבאנְס - קבוצת איים המתקיימים בין גאות לשפל. בשעת הגאות מציפים המים את יערות המנגרוב האדירים כמעט עד לצמרותיהם. כיום הסוּנְדַרְבאנְס היא שמורת טבע גדולה שחיים בה זנים נדירים של טיגריסים, דולפינים וחיות אחרות. הן בהרצאתו והן בסיפור המובא בספר ביקש גוש להראות את השלכות התפיסה הרומנטית של שימור הטבע: "בעקבות התפיסה הזו הפכו בני האדם לאויבים של הטבע", אמר בהרצאה, "ממשלות המערב פוגעות בטבע מפני שאינן מכירות אותו. באפריקה פונו ילידים מחוץ לג'ונגלים. האזורים האלה הופכים לשמורות טבע שאינן אלא מקום בילוי לתיירים לבנים. מאחורי התפיסה הרומנטית המדומיינת של הטבע מופיע בעצם סוג של טיהור אתני".

     

    בספר "ארץ הגאות והשפל" מתאר גוש את ניסיונם האמיתי של פליטים מבנגלדש להתיישב באי השומם מוריצ'ג'אפי שבסוּנְדַרְבאנְס בסוף שנות השבעים. הממשלה ההודית טבחה במתיישבים וחיסלה את הכפר בטענה שהאזור הוא שמורת טבע. "מי הם האנשים הללו שאוהבים כל כך חיות עד שהם מוכנים להרוג אותנו למענן", מקוננת בספר קוּסוּם, הגוועת ברעב תחת המצור שהטילה המשטרה ההודית על האי. מולה מציב גוש את פִּיָה, חוקרת הדולפינים, שטוענת כי בני האדם אינם יכולים לעקוף את רצונו של הטבע, "נניח שנחצה את הגבול שמונע מאיתנו להחליט שאנחנו המין היחיד שחשוב. מה יישאר אז? האם איננו בודדים מספיק ביקום גם ככה?... ברגע שנחליט שאנחנו יכולים להרוג מינים אחרים אנשים יהיו הבאים בתור".

     

    את הפשרה בין הגישות כותב גוש באמצעות מערכת יחסים עדינה שנרקמת בספר בין פוֹקיר, דייג תושב האי ובין פִּיָה אשר נולדה בכלכותה, אך גדלה בסיאטל. ימים שלמים הם שטים יחד בעקבות הדולפינים בלי להבין זה את שפתו של זה. גם כאן מציג גוש קשר מורכב ומפרק מוסכמות - פִּיָה בטוחה כי הקשר החזק בין פוֹקיר לטבע טמון, בדומה לה עצמה, באהבתו לבעלי החיים. היא מזדעזעת לגלות כי פוֹקיר הורג חיות למחייתו ואינו מהסס לשחוט טיגריס המאיים על הכפר. מה שקושר בין השניים, גם אם האחת מצוידת במיטב המיכשור המודרני והשני בחוט דיג שזור שברי אריחים המשמשים לו כקרסים, הם דווקא הרגלי הבדידות והחברות למסע.

     

    גוש הוא מספר נפלא. בשני הספרים הללו, המציגים ספרות במיטבה, הוא נעזר במבטו של הזר המערבי הפולש אל חברה מסורתית כדי לבחון את חיי השוליים בפיכחון וברגישות אנושית ולהשמיע את קולם בחיות ובקשב נדיר. ב"ארץ הגאות והשפל" חושבת פִּיָה על תפיסת העולם הליברלית של קאנאי, תפיסה הרווחת גם ביננו, לפיה כל אדם שואף להתקדם ויצליח בהתאם להשקעתו וכישוריו. "פִּיָה הבינה", כותב גוש, "שבתפיסת עולם שכזאת, אדם כמו פוֹקיר לעולם לא יהיה יותר מאשר דמות הנגלית בחטף במראה האחורית, נוכחות ההולכת ומצטמצמת במהירות, רוח בת העבר הנצחי... אולם היא שיערה גם שלמרות חדישותה וחיותה, הארץ שבה חי קאנאי מלאה ברוחות שכאלה, ביישויות בלתי נראות שאת מלמוליהן לעולם לא ניתן להחריש לחלוטין, ולא חשוב כמה רם קולך."

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ג'רי באואר
    גוש. ספרות ארכיאולוגית
    צילום: ג'רי באואר
    עטיפת הספר
    מערכת יחסים עדינה
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    ספר היסטוריה שהופך לסיפור בדיוני
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים