מה הקשר בין יין, שיווק ופוליטיקה?

אי שם בשנות השבעים, באו כמה מאומות אירופה והודיעו לישראל (ולא היינו בודדים בעניין הזה) שאם היא רוצה לייצא יין לשוק האירופי המשותף, עליה להסדיר את ענייני היין, או יותר נכון - את ציון מקור הענבים ליצורו. הדברים הביאו לכך שהארץ חולקה לאזורים שונים, ונקבעו מעין "אפלסיונים", או אזורי יין, ובהם גם תתי אזורים.

בין הרבה החוקים והתקנות שעוסקים בייצור יין על כל צדדיו, מייצור ועד סימון המוצר, מוגדרים בחוק הישראלי לא רק אזורים אלה ותת האזורים, אלא גם זני הענבים שמותרים בשתילה בכל אחד מהם. היה זה נסיון ליצור כאן מעין אפלסיון קונטרולה, לא מי יודע מה נכון מבחינה ייננית, רק העיקר שיהיה מה לכתוב על התוויות.

אפלסיון ישראלי? לא בדיוק

אני לא רוצה להכנס כאן לניתוחי העבר, אבל המצב הגיע לכך שמוגדרים כאן בארץ אזורי יין שלא רק שלא מגדלים בהם ענבי יין, אלא שהם כלל לא מתאימים לכך, למשל אזור החולה, עמק הירדן וכד'. בנוסף, בעוד שמי שמסתכל על מפת בורדו יכול לזהות בה את האפלסיונים השונים, אין שום סיכוי שמישהו שמסתכל על מפת ישראל יוכל לזהות בה את אזור שימשון (Samson, כמו שהוא מתורגם ליצוא) או לשייך במציאות את רכס הכרמל לשומרון. תתי האזורים - בתוכם מוזרויות כמו נצרת, כפר כנא ועוד כמה - הם עוד דוגמא לחלוקה הפסאודו שיווקית-יצואנית שעשו כאן: השמות האלה מדברים לעולם הנוצרי, אבל אין להם שום קשר למציאות בשטח.

בשנתיים האחרונות נושבת רוח חדשה בקרב אנשי היין הישראלים, והם כנראה הגיעו למסקנה שככה אי אפשר להמשיך. אנשי מועצת גפן יין ומכון היין שבראשם חנן בזק, ירון קמחי, דוד ברעם ושלמה כהן, עושים היום את מה שהם יכולים, גם מבחינה פיננסית וגם פוליטית, כדי להסדיר את הנעשה בענף, כולל חלוקתה המחודשת של ארץ ישראל. על הפרוייקט הושיבו את ערן הרכבי - מרכז גפן היין בשרות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות ואת שלמה כהן, מנכ"ל מכון היין. בכנס טק-אנולוגי 2006 שנערך השבוע, הציגו השניים את עיקרי התוכנית שלהם.

על יין ופוליטיקה

על הפוליטיקה של חיבור הגולן לגליל אין מה לדבר. זה עניין מדיני פוליטי, ואם לא יעשו את זה, אין סיכוי ליצא יינות מהגולן, שבו נטועה חמישית מכמות הענבים שלנו. אז נכון שאמורים להיות הבדלים בין יינות שבאים מהגולן ואלה שבאים מהגליל העליון, אבל כמו היום, הגולן יהיה כנראה חלק מאזור גליל. הגליל כולו יחולק לתת אזורים, וכך ייעשה גם עם יתר השטחים בארץ, ואין טעם להכנס לחלוקה, שאינה גמורה ומוחלטת עדיין ממילא. הרעיון הכללי, אומרים הרכבי וכהן, הוא ליצור מצב שבו ישראל כולה מוגדרת מבחינת אזורי יין. מלבד מקומות שהם בבחינת אנטארקטיקה ליין, עמק הירדן לדוגמא, יהיו שמות לכל אזור ותת אזור. אם מישהו ירצה לגדל יין במקום מסוים ולהשתמש בשם, שיבושם לו. אם האזור לא יוכיח את עצמו, היין ממילא לא יהי מוצלח, ולא ימכר, והאפלסיון יעלם. במקביל, יעלה קרנם של אזורי היין האיכותיים והטובים – הגליל העליון, הגולן ואזורים מאוד מוגדרים בהרי יהודה.

למרות שיש מי שאומרים שטעם היין הישראלי אחיד לכל אורכה ורוחבה של המדינה, הרי שבכל זאת, יש לחלוקה הייננית הזאת חשיבות מעבר לחשיבות הפוליטית או לדרישה של הקהיליה האירופית. אדם מונטיפיורי, איש יקבי כרמל ומאנשי יצוא היין הותיקים והמוערכים שלנו, הדגיש בכנס את חשיבותו של האזור כמותג. ציון המקום הוא אומר, מעלה את ערך היין, וציון מקום איכותי, מעלה את ערך היין עוד יותר. הלקוח בוחר היום קודם כל לפי קריטריון מחיר, אחריו מקור, מותג, זן, דרך ייצור (חביות וכד') ובסוף מדליות והכרה חיצונית אחרת ביין. בהנתן שאין לישראל יכולת לייצר יין זול - ולא יעזרו כל הקיטורים, גם לא של מי שטורח להגיב כאן בכל שבוע, ישראל לא תהיה לעולם אוסטרליה, צ'ילה או אפילו צרפת הזולה - יש צורך להתמקד באיכות היין, וכאן עולה חשיבות המקור. שמות איזורי היין, אומר מונטיפיורי, והרכבי וכהן אכן עושים כך, חייבים להיות קליטים, קלים לביטוי גם באנגלית והעיקר - שיהיו משויכים למקומות על המפה.

עוד חזון למועד, ונראה אם יצליחו אנשי ממסד היין ליישם את התוכנית שלהם. נראה שאנשים כמו בזק, ברעם וקמחי יש להם רצון אמיתי ליישם את החוקים שקיימים והם מבינים שלא רק שאין ברירה, אלא שהעניין הוא באמת לטובת הענף והצרכן; הם צפויים ליישם למשל את החובה שחלה על היקבים לדווח על כמויות הענבים הנבצרים ומקורותיהם. עכשיו נשאר רק לראות אם לא ידחפו מקלות בגלגלים שלהם. החשש שלי הוא שכל עוד חלק מהכורמים ממשיכים להיות אנוסים לכאורה למכור את הענבים שלהם מתחת לשולחן, מכורח הסכמים קמאיים, שונים ומשונים, ישראל תמשיך להיות מדינה של אפלסיון אחד, קרי כרם בן זמרה. יקבי הבוטיק הם אולי רק אחוזים בודדים מתוצרת היין שלנו, אבל החשיבות התדמיתית שלהם רבה מאוד והם מושכים את העגלה הזאת קדימה. אם הם יפלו על עניין מקורות הענבים, תהיה כאן בעיה לא קטנה.

יינות חדשים מיקבי סגל

"דישון" הוא אחד ממותגי היין החזקים של סגל, שהוא אחד מיצרני היין הגדולים היותר טובים שלנו, עם מבחר יינות גדול מאוד. עכשיו מוציא סגל שני יינות בסדרה חדשה, שלה הוא קורא "רכסים". אלה הם שני יינות זניים - קברנה סוביניון ומרלו שבאים משני מקורות ברורים, כרמים שניטעו בצפון הארץ, משנת בציר 2002. היינות הטובים משנה זאת הם יינות מצוינים, למרות הימים החמים שלפני הבציר (יום כיפור של אותה שנה) שעשו נזק להרבה כרמים.

כרם דישון ממנו באים ענבי ויין הקברנה סוביניון נטוע בעמק קדש שברכס נפתלי, בגובה של 430 מטר על אדמת סחף עמוקה וחרסיתית מעורבת בחצץ. כרם דובב שממנו מיוצר המרלו הוא כמעט הדבר ההפוך: כרם מאוד עני מבחינת קרקע. הוא גירני, עם מעט אדמה, חשוף למשטרי רוחות משתנים ועוד. הכרם הזה נמצא בפסגת הר גודרים, בגליל העליון.

אבי פלדשטיין, היינן של סגל, מכיר את הכרמים האלה היטב. הוא היה זה שהתחיל את הנטיעות הגדולות בגליל העליון (בו אגב נטועים רק כ- 700 דונם) והיה במשך זמן רב היינן של הכרם הרציף הגדול ביותר, בודאי שבאזור זה.

שני היינות האלה שנמכרים במחירים סבירים של 79 שקל מציגים יינות איכות בעלי אופי ברור. לקברנה סוביניון ששהה 20 חודש בחביות ממקורות שונים יש אופי של יין מיושן היטב עם הרבה ניחוחות שאופייניים ליישון ארוך קופסת סיגרים, עור וכד' ופרי שחור וכהה. המרלו מפגין חיוניות טובה והרבה טאנינים, שיכולים לעזור לו להתישן היטב. בתחילת 2005 הייתי ביקב והתרשמתי מהיין הזה, שהיה אז אחרי ביקבוק: צבע יפהפה, מאוד אלגנטי ועמוק. מעט עשבוני, יבש. סיומת טובה. היין טאניני מאוד, אבל נעים וחמאתי לשתיה.

שני היינות כהילים למדי - כ-14% אלכוהול, אבל לא באופן שמפריע או ניכר ביין. את הפרטים הטכניים המלאים על היינות אפשר למצוא כאן.