למה שאני אתפלל לחיילים?

אחרי עמונה, הכל נראה אחרת. אחרי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, היה ברור שציבור נאמני ארץ ישראל זקוק נואשות לאיחוד - אולם האיחוד בא ברגע האחרון, ורק הפוגרום בעמונה הצליח לגרום להסכם בין האיחוד הלאומי והמפד"ל להיחתם.

מחדלי הגירוש רבים - ובינהם העובדה המחפירה שיש עדיין עשרות משפחות מגוש קטיף המתגוררות בבתי מלון. לא נבנו מספיק קראווילות. כספי השילומים לא הועברו בזמן, גם כאשר היה מדובר במשפחות שפרנסתם נגזלה והגיעו לפת לחם. משרד החינוך לא היה ערוך כלל לקליטת המגורשים, אחת הסיבות לכך היא שאיש בעצם לא ידע היכן ישוכנו והכל היה מבוסס על השערות, ועוד ועוד. איש לא חשב לדרוש הקמת ועדת חקירה. רק אחרי עמונה הצליחו להפעיל לחץ שיביא להקמת ועדה כזו.

מועצת יש"ע גינתה את חוסמי הכבישים ואת הקריאה לסירוב פקודה. חלק מתושבי גוש קטיף ביקשו שיפנו את יושבי המלון. היה נוח מאד להגיד "אילו קיצונים, זה

 לא אנחנו" - אנחנו בסדר. היה רצון לרצות. אחרי עמונה - אותו ציבור ואותה מועצה עמדו כחזית אחת מאחורי הנוער ונתנו לו את התמיכה שהיה כה זקוק לה, בפעם הראשונה בלי התנצלויות ובלי גינויים. יש כאלה שאומרים שלא יכלו לגנות את הקיצונים משום שאנשי יצהר עזבו בלילה שלפני הריסת הבתים, וכך איש לא יכול היה להאשימם בהתססת האוירה. אבל ברור שזה לא רק זה. אפילו ראש השב"כ הבין שאי אפשר כבר לומר שה"קיצונים" הם רק קומץ.

בחורבן גוש קטיף וצפון השומרון הציבור שלנו גימגם, ניסה לרצות ולא הצליח למצב בתודעה את העובדה כי הגירוש הוא פשע, מעשה שלא ייעשה וכי כל מי שנוטל בו חלק, במישרין או בעקיפין מבצע מעשה בלתי מוסרי. בעמונה בפעם הראשונה הרמנו ראש כאחד ואמרנו: אנחנו צודקים, אנו עומדים מול מפצחי גולגלות, מול הרשע המוחלט.

למה? כי בפעם הראשונה נאבקנו כמו שצריך, והיינו נכונים לשלם מחיר. זה היה מאבק אבוד מראש, קרב דוד וגולית, מאבק כנגד כל הסיכויים. המחיר ששולם היה כבד מהמשוער. ובכל זאת, המאבק נשא פרי. המאבק הוביל להרבה התעוררות בציבור, לתחילת ההתפכחות מהאמון העיוור במוסדות המדינה, להבנה כי החוק אינו קדוש כאשר הוא נאכף סלקטיבית, כאשר דמנו מותר, כאשר חיילים נשלחים להכות, לרמוס, לאנוס והכל מותר.

בשבוע שעבר אמרה ציפי לבני כי התריעה בפני מועצת יש"ע על מצב הנוער. כי ההתנתקות לא נגמרה, יש פה פצצה חברתית מתקתקת: אלפי בני נוער

 שמנוכרים למערכת החוק והמשפט, שאין להם עוד אמון בה. לבני הבינה כי זה מצב מסוכן. אז זהו ציפי, יפה שהבנת. עליך לקחת אחריות - את היא זו שהבאת למצב הזה. יש מחיר לגירוש. כאשר החוק אינו חוק לכולם, כאשר מבצעים את ההתנתקות בכל מחיר - החברה הישראלית תשלם את המחיר במלואו.

בבחירות הקרובות ישראל היא הכי פחות דמוקרטיה מאי פעם. חלק מהמחיר הוא התפכחות חלק גדול מהציונות הדתית, שכבר דיברתי עליו רבות ועוד אדבר. ברור שמי שחזר מפוגרום עמונה לא יאמין עוד במדינה כפי שהיא נראית היום. גם תושבי עפרה, שקלטו את הפצועים מרוסקי הראש עם עיניים מחוצות, ששמעו על "פינת הפינוקים" שהובטחה לקבוצת נערים בני שלוש עשרה על ידי שוטרי היס"מ, כבר הרבה פחות ממלכתיים והרבה יותר קרובים לתושבי יצהר בדיעותיהם.

הצעד הבא, בעיני, הוא לתקן את התפילה על חיילי צה"ל בתפילת שחרית של שבת. איך אפשר להתפלל "שלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם" - כאשר הפקודה שהם מקבלים היא לפצח גולגלות?