מסע משקם

לערן יש הליכה זחוחה וחיוך שאפשר למצוא רק אצל נזירי זן או אצל עבריינים צעירים שחושבים שהם יודעים הכל. בדרך כלל הוא מתרגל את ההליכה הזאת עם החיוך בקריית אונו, אבל במדבר היא נראית קצת לא במקום.

באופן כללי, ערן בן ה-16.5 הוא נער שצמא להערכה. באופן ספציפי, אחרי ארבעה ימים של מסע הישרדות בנגב הוא סתם צמא. ורעב. והזבובים מציקים לו. וכואבות לו הרגליים. והגב. ככה שהיעדר הערכה מצד החברים שלו זה לא הדבר העיקרי שמטריד אותו עכשיו.

החברים של ערן הם עשרה עבריינים צעירים נוספים, שנשלחו בליווי שוטרים, חיילים ומדריכי שטח למסע ההישרדות החינוכי הזה. מדובר ביוזמה של עמותת "נירים", העוסקת בשיקום נערים מסוגו של ערן, אבל אחרי ארבעה ימים של הליכה מפרכת עם כל הציוד והאוכל על הגב הצעירים האלה לא נראים כל כך משוקמים: הם נראים מפורקים.

לראשונה מאז שהמסע יצא לדרך, ערן מסתובב בשעות האחרונות בלי החיוך שלו. בחלק מהזמן הוא מנסה לחלץ תשומת לב מהסביבה, ובשאר הזמן הוא נראה כאילו אין לו מושג מה הוא עושה כאן.

"מה באמת אתה עושה כאן?".

"אתה מתכוון מה עשיתי שבגללו אני פה?".

"כן".

"שטויות".

"שטויות" הן שם כולל למעשים שעבריינים צעירים מתחרטים עליהם באוזני מבוגרים ומתרברבים עליהם באוזני נערים. לא מדובר כאן בזריקת שקית מים על המורה, אלא במעשים פליליים: מסחיבת מסטיק בזוקה ועד גניבת טיל בזוקה. הכל הולך. אני לא יודע על מה ערן מדבר כשהוא מדבר על שטויות, אבל ברור למה הוא מתכוון - שהוא, כמו כל אחד אחר שנמצא כאן, הרוויח את זה.

אני רוצה לבקש ממנו פרטים יותר ספציפיים אבל אין זמן להרחיב על זה עכשיו, כי אבי בדיוק רודף אחרי רונן עם סלע בגודל בינוני ביד.

8 שוטרים, 2 לוחמי שייטת, פסיכולוג אחד

המסע הזה מתחיל בתחנת משטרת מסובים באור יהודה - מבנה ציבורי שגרתי ומתקלף שמוסתר ממבנים שגרתיים ומתקלפים אחרים על ידי גדר וכמה ברושים רזים.

לפני כשנה צורפה למתחם התחנה יחידת מג"ב ללחימה בפשיעה בשם "ברק", ואז הוקם חניון חדש ומגודר שמאכלס כלי רכב משני סוגים: משטרתיים ומוחרמים. עכשיו שער החניון פתוח, ועל המכוניות היותר יקרות לוטשים עיניים נערים שלא היית רוצה שילטשו עיניים על המכונית היקרה שלך. איציק, קצין הנוער של התחנה, משגיח מקרוב על אלה מהם שנוטים ללטוש גם ידיים.

לא בטוח שזה מספיק כדי להחזיר עבריינים צעירים למוטב (צילום: אילן ספירא)

הנערים, עבריינים צעירים בני 14 וחצי עד 18, יעלו בחניון הזה על מיניבוס שייקח אותם למסע הישרדות בן שבוע, שאמור לשנות את חייהם. אף אחד לא הכריח אותם להיות כאן: למעשה, מתוך ה-13 שהיו אמורים להצטרף, רק 11 משתתפים בטקס הקצר שנערך לפני היציאה לדרך. משהו, אולי רשימת הציוד המצומצמת שנשלחה לכל המשתתפים, שכללה יותר פריטים שאסור להביא מאשר כאלה שמותר - אסור להביא מעיל, אסור להביא יותר משני זוגות תחתונים וגרביים, אסור להביא כלי רחצה חוץ ממברשת שיניים - גרם לשני נערים להתחרט ברגע האחרון.

שמונה שוטרים מקבלים את פני הנערים. הם כאן כי מפקד התחנה, סנ"צ אילן מור, מעודד ומתגמל פעילויות התנדבותיות; הנערים כאן כי ההורים לחצו עליהם לבוא (ולאלה שכבר לא מקשיבים להורים נרמז שאם ישתתפו בשבוע ההישרדות ובסדנת חונכות של חצי שנה שתבוא אחריו, הרישומים הפליליים שלהם יימחקו). ולמרות שגם הנערים וגם השוטרים התנדבו להיות כאן, קשה להחליט איזה משתי הקבוצות היתה שמחה יותר אם כל הסיפור הזה היה מתבטל.

רוב השוטרים והנערים כבר מכירים ברמה כזאת או אחרת. אף אחד מהנערים לא זר להכנסת האורחים של התחנה: לרובם יש תיקים על עבירות סמים או רכוש, וחלקם נעצרו גם על עבירות אלימות. הרעיון שמאחורי המסע הוא לגרום להם להתנהג בצורה ממושמעת ואחראית לפחות במשך שבוע, בהנחה שזה יעזור להם לעשות אותו דבר גם בחיים האמיתיים. כמו שיסביר לי מאוחר יותר מדריך השטח אורן, "הכלים שלנו הם העוצמה הטבעית של המדבר, ההצבה של הנערים בגובה העיניים עם שוטרים שעוברים איתם קשיים דומים - וההוצאה שלהם מהשכונה, שבה הם מלכים, למקום מפחיד ולא מוכר שבו הם נאלצים להקשיב. במקום הזה לכל דבר יש תוצאות מיידיות: השקעת בניווט? הגעת ראשון ואתה יכול לנוח. זרקת את האוכל שלך? לא יהיה לך מה לאכול בהמשך השבוע".

לא בטוח שזה מספיק כדי להחזיר עבריינים צעירים למוטב, אבל כמו לואיסנה לופילטו בחוטיני, זאת לפחות מחשבה יפה.

טקס הפרידה הקצר כולל בעיקר איחולי הצלחה של סנ"צ מור. אחר כך לוקח איציק, קצין הנוער, את הפיקוד. הוא טיפל בתיקים של כל אחד מהנערים שנמצאים כאן ועזר לאתר אותם לקראת המסע. אחרי סבב בדיקת ציוד, שנמשך יותר מהצפוי בגלל החשש של הנערים שכל מה שקורה כאן הוא בעצם תרגיל מתוחכם של המשטרה שרוצה לחטט להם בתיקים ("דווקא רעיון לא רע", מעיר אחד השוטרים), אנחנו עולים למיניבוס בדרך לחניון לילה צאלים, במזרח מדבר יהודה.

"אנחנו" זה 11 עבריינים צעירים, שמונה שוטרים (חלקם הם מה שנקרא "מתנדבים במדים", אבל מדובר בשוטרים לכל דבר), שני מדריכי הישרדות, שני לוחמים משייטת 13 (עמותת נירים הוקמה לזכרו של לוחם השייטת ניר קריצ'מן, שנהרג במבצע חומת מגן, והשייטת מסייעת לה באופן קבוע) ועיתונאי אחד. אה, וגם הפסיכולוג של עמותת נירים, בחור צעיר בשם צחי מנור. כל כך צפוי ששוכחים את הפסיכולוג. זה בטח פרוידיאני.

אף אחד מאלה שעולים למיניבוס לא יודע מה בדיוק מחכה לו בנגב. אני, לפחות, ממש לא יודע שתוך ארבעה ימים צחי יבקש ממני לשמור מרחק מרונן, מאבי ומהסלע הבינוני שיש לו ביד.

"אני מאוד מבקש שלא תלך לשם", קורא לעברי צחי כשהוא מבחין בניסיון שלי לעקוב אחרי אבי ורונן. אז אני לא הולך, גם כי אני מבין אותו וגם כי כבר התרגלתי: השבוע הזה עמוס ברגעים שבהם עובר קו הפרדה די דהוי בין "האינטרס המקצועי שלך", כלשונו של צחי, לבין מה שטוב לנערים האלה. האינטרס המקצועי שלי הוא להביא כיסוי טוב של הסיפור הזה, אבל לנערים יהיה ממש טוב אם הם לא ישברו לי את הראש עם סלע. אז אני נשאר בצד הבטוח של קו ההפרדה.

מרחוק אני רואה שאבי שוב נכנס להתקפת עצבים. הוא צורח וממשיך לרוץ אחרי רונן, עד שקצין הנוער איציק עוצר אותו בגופו. צחי נראה מאוכזב. "הם התקדמו כל כך יפה", הוא אומר. "אני פשוט לא מבין את זה. אבל אין מה לעשות, כל הזמן יש עליות ומורדות. העיקר שבסופו של דבר יש מגמה חיובית".

לכולם היה ברור כבר מהיום הראשון שמרד הוא רק עניין של זמן (צילום: אילן ספירא)

צחי צודק. אבי, בן 14 וחצי, נחשב לבחור קשוח; זה כנראה קשור לעובדה שהוא כל הזמן אומר שהוא קשוח. אבל מאז תחילת המסע הוא כבר מקלל פחות ונראה רגוע יותר. אתמול בלילה הוא אפילו החזיר לשוטרים קפה שהוא שאל מהם ואיחל להם לילה טוב. רק לשם השוואה, בתחילת המסע הוא עוד שאל את צחי אם הוא "חייב לישון ליד המנאייקים" ותפס מרחק של 100 מטר מחניון הלילה, מפוחד מהחושך ומיללות התנים, רק בגלל שהוא כזה קשוח. ועכשיו, במסגרת "העליות והמורדות", הוא מנסה לצוד את רונן.

הסיבה למרדף הזה, מסביר לי צחי, היא ש"אבי גילה שרונן גנב לו סיגריות ואולי עוד כמה דברים". אבל האמת היא שמצב הרוח התוקפני של אבי קשור פחות לסיגריות ויותר לאוכל, שאתמול בערב פשוט התחיל להיגמר. אבל תכף נחזור לזה, כי כרגע יש חדשות טובות: אבי החליט לנטוש את הסלע. החדשות הרעות הן שהוא נוטש אותו דווקא לכיוון של רונן תוך צעקת "יא בן זונה", מחטיא, ומפספס בסנטימטר את מדריך ההישרדות הראשי, ניר גור. ניר, מצידו, לא נראה נרגש במיוחד. כנראה שלא לחינם מכנים אותו ואת בנו אורן, סגן המדריך, "קופי סלעים".

"עכשיו תקשיבו ותקשיבו טוב", צעק ניר ברגע שהשוטרים הצליחו לארגן את הנערים, "אנחנו הולכים לחלק אתכם לחוליות מזון, ולחלק לכל חוליה אוכל למהלך השבוע. כל אחד מהחוליה יסחוב חלק מהאוכל. זה כל האוכל שיהיה לכם השבוע, אז אל תזרקו אותו ואל תבזבזו מהר מדי את כל הדברים הטעימים".

הדברים הטעימים, גיליתי באכזבה (שאני בטוח שתקפה גם את השוטרים), היו שימורי טונה. במים. הדברים הלא טעימים כללו סולת ודברים שנראים כמו סולת. אגב - אם תהיתם פעם מה ההבדל ביניכם לבין טיפוס שמתאים לקומנדו הימי - לוחמים בקומנדו הימי מחייכים בסיפוק כששולחים אותם לבלות שבוע במדבר עם סולת.

הנערים לא ממש הקשיבו לאזהרות של ניר, ותוך שלושה ימים חיסלו או סתם זרקו את רוב האוכל. אתמול בלילה הם כבר ניסו לפרוץ את מעטה הברזנט של העגלה ולהגיע לתיקים. התיק היחיד שהם הספיקו לשלוף לפני שהשוטרים התערבו היה של אבי, והסיגריות שהיו או לא היו בתוכו הפכו היום לסלע המריבה (כן, נו) בינו לבין רונן, עולה חדש בן 17 שלא מפחד משום דבר שבאמת יכול להזיק לו - אבל מפחד פחד מוות מהחושך, למשל. בכל מקרה, האירוע הזה לא השפיע על המדיניות של ניר. ועכשיו, אחרי ארבעה ימים בדרך, הסירוב המוחלט שלו לספק לנערים אוכל נוסף במקום זה שהם בזבזו מוביל לפרצי אלימות. "אין מה לעשות", אומר לי צחי, "זה חלק ממה שגורם לתהליך שנעשה כאן לעבוד: אתה לומד שלכל מעשה שלך יש תוצאה".

עכשיו גם אבי נראה כמו אחד שעומד ללמוד את הלקח הזה: בזמן שצחי מסביר לי את מוסר ההשכל, אני רואה בצד - כאילו, עד כמה שיש צדדים במדבר - את קצין הנוער איציק, עם כאפייה על הראש, לוקח את רונן הצידה ומסביר לו שהוא קרוב מאוד לשוב לאינטרס המקצועי שלו, לשכוח את כל השיטות הטיפוליות המתקדמות האלה ולעצור אותו על תקיפה.

מאוחר יותר איציק אומר לי שהוא באמת היה קרוב לעצור אותו, אבל החליט לתת לו עוד צ'אנס כדי לא לפגוע בפעילות החינוכית. "אני שוטר", הוא נאנח, "ועשו ממני פדגוג".

אבי מוותר בסופו של דבר על להרוג את רונן (לפחות כרגע. אבל הוא עוד מבטיח לו שהוא "יבוא אליו לעיר"). במקום זה הוא מחכה שכולם יירגעו ואז מוצא את התיק של רונן, מפזר את הבגדים שלו בוואדי הקרוב וגונב לו את הגראס שהוא הצליח איכשהו לסחוב עד כאן.

עד לרגע הזה אבי דווקא השתפר. והרבה מההתקדמות שלו - שנמשכה לפחות מהרגע שהוא עישן חשיש במיניבוס ועד שגנב לרונן את הגראס - הוא חייב לשוטר שחר.

הנערים קוראים לשחר הנמוך והשרירי "פופאי". הוא מכוסה בכתובות קעקע, והאמת היא שעם גלוק 17 עצום, גופייה שחורה ובנדנה תואמת הוא נראה יותר כמו לוחם עירוני מאשר כמו מלח מצויר שמכור לתרד.

למרות החזות הקשוחה שלו, לשחר אין מושג איך מתמודדים עם המדבר. הוא מסתובב בכל מקום עם מגבונים לחים, ומקלל כל אבן שהוא מניח עליה את הרגל. הוא אמנם זה שדוחף את אבי ואת הנערים האחרים קדימה, אבל גם מנצל כל רגע כדי לצחוק עליהם ועל עצמו. בלילה, כשמגיע צבוע למחנה, הוא מרגיע את כולם ואומר שהוא "הגיע רק כדי לאכול נבלות".

השוטרים האחרים פחות חברותיים. הם אולי יצאו למדבר בהתנדבות, אבל אף אחד לא נמצא כאן מתוך אהבה אמיתית לילדים. רק מתוך צורך. כולם מבינים כמה זה חשוב, אבל אין כאן שום תחושת שליחות. באחד הלילות אני תופס את אחד השוטרים מכוון את רובה הסער של אחד הלוחמים על הנערים, וצוחק: "בגלל שאי אפשר לירות בהם, וזה כנראה לא רעיון טוב להשאיר אותם כמו שהם, אנחנו חייבים לצאת איתם לגיהנום הזה. לפני 15 שנה היינו זורקים אותם למעצר, פותחים את הדלת אחרי 15 ימים ורואים מה יוצא. היום אני עובד סוציאלי".

תחושות התסכול של השוטרים הורגשו היטב כבר במיניבוס, בדרך למדבר, כשאבי הדליק ג'וינט כדי לבחון גבולות, וכולם ירדו על הנהג האתיופי - וכל זה רק כמה דקות אחרי שנפרדו מההורים.

בגלל שתי טעויות חמורות של הנהג האתיופי, הנסיעה היתה סיוט מתמשך מבחינתו. הטעות הראשונה שלו היתה שהוא אתיופי, והשנייה היתה שהוא ביקש מהנערים בנימוס לא לעשן אצלו ברכב (למרות שלפחות במקרה אחד זה לא היה עישון: ערן מקריית אונו שרף לדני את השיער). את כל זה הוא העז לעשות כשהנערים עוד לא ממש הכירו אחד את השני, וניצלו כל הזדמנות כדי לבסס את מעמדם בשרשרת המזון.

הקריאות השנונות התחילו כמעט מיד: "כושי, כושי" היה כרטיס הכניסה לחבורה. ערן, ששלט על רוב השיחה והבחין לאן היא מתקדמת בלעדיו, קם פתאום וצעק: "תראו, זה מיניבוס אוטומטי, אין נהג". כשהבחין שחלק מהקהל הצעיר צוחק בלי להבין את הבדיחה, הוא הוסיף: "אה, נבהלתי, בחושך לא רואים אותו".

בהתחלה זה נראה כאילו השוטרים עשו החלטה שקטה לא להגיב. כשהנערים התחילו לקלל גם אותם, היה ברור שכל תגובה תוביל לפיצוץ עוד לפני שהמדריכים המקצועיים והשטח יקבלו הזדמנות לעשות את שלהם.

אחרי הפסקה קצרה לארוחת ערב, כולם חזרו למיניבוס. אחרי 45 דקות של שקט הקרב התחדש. הנהג אזר אומץ וביקש שוב, הפעם בתקיפות, לא לעשן. אחר כך הוא ניסה לפנות לרגש, והסביר לאויב שמחר הוא מסיע כיתת בית ספר. הנערים נסוגו לכמה דקות, ואפילו השתיקו את מי שבכל זאת ניסה להשחיל עוד בדיחה על החשבון הארוך של הנהג. אבל אז נזכר ערן שמחר חופש, ויתר על השנינות האופיינית שלו וסתם צרח בעצבים: "אתיופי שקרן".

שני דברים שברו את השוטרים, 10 קילומטר לפני ההגעה לחניון הלילה: אלה שישבו בחלק הקדמי של המיניבוס הבחינו בדמעות שזלגו מעיני הנהג, ואם הם היו מספיק קשוחים כדי לא לעצור את הנערים עד עכשיו, הרי שנהג בוכה זה כבר סכנה תעבורתית. השוטרים שישבו בחלק האחורי פשוט הריחו ריח מוכר: ריח של חשיש (זול, אגב. כנראה לבנוני. לא הפסדתם כלום).

מהג'וינט השוטרים התעלמו בכוונה. זה היה חלק מהמחיר של החבל הארוך שניתן לנערים האלה, למרות שהאינטרסים המקצועיים שלהם בטח קראו להם להעיף את הנער שהעז להביא ג'וינט למסע חינוך משטרתי דרך שמשת המיניבוס. אבל גם חשיש וגם נהג בוכה זה כבר יותר מדי. המיניבוס נעצר, והנערים הורדו לכביש - בהתחלה בשקט, אחר כך בצעקות - ואחרי חיפוש מביש למדי, המציתים של כולם הוחרמו. בינתיים איציק ופופאי ניגשו להרגיע את הנהג. "אם תלך", הם אמרו לו, "מי יחבק אותי ככה?". סתם, הם לא באמת אמרו לו את זה.

כשהנערים עלו בחזרה למיניבוס, הצעירים היו יותר עצבניים מזה שחיפשו עליהם והחרימו להם מצית. הבוגרים יותר נעו בין התבדחויות לבין חרטה, שהלכה והפכה לרגש היותר פופולרי ברכב.

ממש לפני שהגענו, רונן שכנע את ערן להתנצל בפני הנהג. ערן סינן סליחה. גם הוא, גם החברים החדשים שלו וגם השוטרים לא תיארו לעצמם עד כמה הם יתחננו לעלות בחזרה למיניבוס בעוד יומיים.

לכולם היה ברור כבר מהיום הראשון שמרד הוא רק עניין של זמן. לשוטרים, שאף אחד מהם לא ממש יכול וגם לא אמור להיות מדריך נוער, אין סמכות למעצר או לשימוש בכוח במקרה של נער שלא מוכן לצעוד. גם הנערים מגלים את זה עם הזמן, והם מותחים את הגבולות שמוצבים להם. האוויר מזוהם בקללות שלהם, מה שגורם לכולם להיות עצבניים יותר מרגע לרגע, ומדי פעם יש מכות, דחיפות וזריקת אבנים. כולם דורשים שייקחו אותם הביתה, מאיימים בתביעות. האמת? בקטע הזה אפשר להבין אותם.

ההליכה הראשונה הבהירה לכולם - גם לשוטרים - שזה לא הולך להיות טיול שנתי. אני, כבר אחרי שעתיים מתוך 160 ומשהו השעות של המסע הזה, רציתי לרעוד מעייפות אבל הייתי עייף מדי בשביל לעשות את זה. כשאתה סוחב עליך את כל מה שאתה אמור לאכול וללבוש ולשתות במשך שישה ימים, הליכה זה דבר די קשה. זה משפיע מיד על כולם: כבר במנוחה הראשונה ערן הסתכל על הדרך שנותרה עד לפסגת מעלה צאלים, והיסס לפני שהדליק בכל זאת את הסיגריה.

ביום השני, כשהקבוצה הגיעה לתחתית ערוץ בסיום צעידה של שש שעות בשמש קופחת וגילתה שם מעיין, ערן לא היה צריך הרבה בשביל לשכנע את כולם להישאר שם ו"לא לזוז עד שמגיעים לקחת אותנו הביתה". זה היה המרד הראשון.

את המרד הראשון חיסל אחד השוטרים. אבי ראה אותו מתחיל ללכת, ופשוט הלך איתו. או כמו שערן תיאר את זה, "בהתחלה זה נראה כאילו כולם יישארו איתי ואף אחד לא יהיה מוכן ללכת יותר עד שיחלצו אותנו. אבל אז השוטר הזה, הנכה, התחיל ללכת".

כשערן מדבר על השוטר הנכה הוא מדבר על גלי, מתנדב בתחנה וקצין במיל' של סיירת מטכ"ל, שנפצע ברגלו במלחמת לבנון ולפני שבע שנים גם בגבו. גלי היה משותק במשך כשנה, אבל כוח רצון והתמדה הביאו אותו למצב שבו הוא מנהיג חבורה של נערים בריאים, בלילה, בטיפוס על מצוק, כשהוא נעזר במקל הליכה.

אבי טיפס עם גלי, והמשיך לנווט איתו בדרך חזרה למחנה. בתמורה גלי לימד אותו ואת שאר הנערים שמרדו במורדים לנווט באמצעות הכוכבים. הם בטח לא ישתמשו לעולם באמנות הזאת, אבל אני חושב שהם נהנו מזה.

המרד השני הלך הרבה יותר מהר: הוא התחיל ונגמר ביום הרביעי לפני החשכה. בערך חצי מהקבוצה החליטה להישאר בשמורת טבע אחרי מנוחה קצרה שנערכה שם; פשוט לא לזוז עד שלא תהיה ברירה אלא לאסוף אותם הביתה. הפעם, אחד מלוחמי השייטת פשוט צרח עליהם ש"כל האזור הזה הוא שטח אש", ועשה חיקוי לא רע של מישהו שבורח כל עוד נפשו בו. המורדים השבורים רצו אחריו, עייפים מדי - ולשם שינוי גם תמימים מדי - בשביל להתמודד עם פגזים דמיוניים.

בלילה הלפני-אחרון הנערים עוברים מה שנקרא "תרגיל סולו": שקי השינה והמזון נלקחים מכולם, והמדריכים מפזרים את הנערים באזור ערוץ נחל צאלים כדי להעביר את הלילה. עם הזמן והקור הם מתחילים להתקבץ כדי לישון מחובקים. ערן, היחיד שהקשיב בבוקר כשניר הסביר כיצד בונים מחסה, מקים איגלו מאבנים ומרפד את האדמה בזרדים. כשהשמש עולה, למרות שרוב הנערים עדיין מקללים את השוטרים והמדריכים, נראה שכולם קצת יותר רגועים. חלקם מרימים את הלכלוך בלי שמבקשים מהם, וכמעט כולם מספרים סיפורי גבורה על הלילה שעבר עליהם.

עכשיו אני נזכר שעוד לא ביקשתי מערן פרטים על ה"עשיתי שטויות" שלו. אז אני מבקש.

"אתה רוצה שאני כאילו אספר לך את כל הסיפור שלי?", הוא שואל בחוסר רצון משוחק במקצועיות, ואז מחייך ומתחיל בלי לחכות לתשובה: "היו לי כמה בעיות. לפני שנה וחצי, כשעוד למדתי בתיכון בקריית אונו, הרכבתי מישהו על האופניים ונכנסנו במישהו בטעות. ההוא נתן לי סטירה, אז החבר שלי התחיל איתו מכות. רסמי, אני הייתי עושה בשבילו אותו דבר. לא ככה?".

ערן מביט במחברת שאני מחזיק, מוודא שאני כותב כל מילה, ואז ממשיך. "כשראיתי שחבר שלי מסתבך, זרקתי על ההוא את האופניים. אחר כך זרקנו עליו אבנים. למחרת מישהו בבית ספר אמר שהוא יודע איפה ההוא, יענו זה מאתמול, גר. אז הלכנו אליו הביתה להביא לו מכות, והוא קרא למשטרה והצביע עלי".

זה היה התיק הראשון של ערן. אחר כך הוא עשה עוד "שטויות שהמשטרה לא יודעת עליהן", כעבור חודש בערך נתפס אחרי שגנב למחנכת שלו את הארנק. "בחקירה לא הודיתי ושחררו אותי", הוא אומר ועוצר לרגע, "אבל האמת היא שזה כן הייתי אני: היא היתה סגנית המנהלת, וגנבתי לה את הארנק כשעשיתי מבחן במתמטיקה בחדר שלה. תרשום את זה".

"אבל זה יכול לסבך אותך".

"עכשיו כבר לא יכולים לעשות לי כלום. אני רוצה לנקום בה. אתה קולט איזה צחוקים שהיא פתאום תקרא את זה עכשיו?".

ענק.

"בכל מקרה, אחר כך הכניסו אותי לפנימייה צבאית. באותה תקופה היה לי איזה חבר מיהוד שהיה חייב לי כמה פלאפונים".

ברור.

"הלכתי, רבתי איתו ואיימתי עליו. הרבצתי לו קצת ולקחתי לו את המערכת של האוטו. אמרתי לו: 'כשתחזיר את הפלאפונים תקבל את הפאנל'. אחרי שלושה ימים באו מהמשטרה ומצאו את הפאנל אצלי. הוא גם שיקר בתלונה ואמר שאיימתי עליו עם סכין, אבל בכלל לא היה לי סכין".

לך תסמוך על אנשים.

"שמו אותי במעצר בית, וביום החמישי גילו שאני לא בבית. אחר כך היתה לי עוד הסתבכות עם אלימות, נכנסתי ליומיים לאבו כביר. פייר, לא קשה שם. פחות קשה מכאן. בסוף השופט החליט להרחיק אותי מקריית אונו. שלחו אותי למוסד בירושלים, אבל הרבצתי שם לאיזה רוסי אז החזירו אותי הביתה בהסכם עם קצין מבחן, יענו שאני לא עושה יותר שטויות".

כשאני שואל אותו למה הוא החליט לצאת למסע הזה, ערן מסביר ש"אני לא לומד עכשיו, ואני מקווה שזה יעזור לי לחזור לבית ספר".

"ואיך פה?".

"וואלה, קשה, אבל מה אני אגיד לך, גיליתי שיש שוטרים שהם אנשים טובים. יש כאן אפילו אחד שהייתי מוכן להיות חבר שלו. כאילו, יש שוטרים מנאייקים, אבל גם יש שוטרים גברים. הם עוזרים לנו, סובלים איתנו כאן בשטח. אם לא היו צריכים לחלק דוחות, יש מצב שאפילו הייתי מוכן להיות שוטר. אתה קולט?".

כן, אני קולט. ואני יודע גם שאבא של ערן מתנדב במשטרה, למרות שהוא עצמו לא מוכן לדבר על זה.

"והפשע?".

"אני עם הפשע גמרתי. אני רוצה להיות ילד טוב. אם אני יכול להיות כאן שבוע, עם החום, עם הזבובים, עם האוכל החרא, עם הסירחון, אם אני יכול לעשות את זה, אני יכול גם לא לגנוב יותר, לא להיכנס יותר לאלימות".

אחד השוטרים אומר לי מיד אחר כך שהוא לא מאמין לו. אני, מצידי, לא יודע אם להאמין או לא. למישהו יש מטבע?

את הלילה האחרון של המסע העברנו בחניון צאלים, שבו התחלנו את השבוע. מראות של נערים שעוזרים לשוטרים לחפש משהו או מריצים בדיחה ביחד כבר לא תופסים את העין כמו לפני כמה ימים, וכולם קמים בזמן לקראת הצעדה למיניבוס - שמחכה במרחק שלוש שעות, על המצדה.

לפי הסטטיסטיקות הרשמיות, בישראל יש 10,488 עבריינים צעירים. על 11 מהם, שבילו שבוע במדבר, עבר שינוי גדול: מלאכים עדיין לא תמצאו כאן, אבל כמו ערן, כל אחד מהם מבטיח לעזוב את הפשע ולהגיע לפגישות המתוכננות עם השוטרים החונכים.

כולם מבטיחים שהם עם הפשע גמרו. עדיין יש קללות, ורגע אחרי ההגעה לנקודת היעד זה נראה כמו הפקת בית ספר של המחזה "סדום ועמורה", אבל בכל זאת אי אפשר להשוות ביניהם לבין הנערים שצחקו על הנהג האתיופי ועישנו חשיש ליד שוטרים ביום הראשון: בשיחת הסיכום כולם אפילו מקשיבים לשוטרים ונותנים אחד לשני לדבר. כן, מדי פעם הם עדיין צורחים, אבל לפחות הם לא מפריעים אחד לשני לצרוח. אני מניח שזאת התחלה.