בשדה: יש מה לראות

• מתוך הגליון החדש של סטודיו, מגזין לאמנות
  

רפי לביא: "ערבי - שפם סגול" בגלריה גבעון תל–אביב 

בתחילת החודש ננעלה תערוכתו של רפי לביא, "ערבי - שפם סגול", בגלריה גבעון. התערוכה הוצגה שנתיים אחרי תערוכתו הקודמת בגלריה. שתי התערוכות אמנם נבחנות ביחס לרטרוספקטיבה של לביא במוזיאון ישראל ("זה לא צבר, זה גרניום", 2003, אוצרת: שרית שפירא) וביחס למה שאנו רגילים לזהות עם העבודה שלו, אבל לביא - כהרגלו, יש לומר - מצליח בתערוכה האחרונה לבעוט פעם נוספת. התערוכה הנוכחית, המלווה בקטלוג שעיצב מיכאל גורדון, נושאת את תווי ההיכר של לביא אך גם מעידה על יכולות ההתחדשות שלו בתוך המרחבים שהתווה ועל היכולת שלו להיות מוקד משיכה עבור אמנים צעירים; רפי לביא הוא עדיין אמן "לא תקני", אמן שעבודתו לא "מנחמת", לא "מחממת את הלב". בהשוואה לבני דורו - אמני שנות השישים (תומרקין, קדישמן) - עבודתו עומדת בסירובה להיהפך לעניין שהמוסד מתגאה בו, להיהפך לאקדמית, גם כאשר היא מכוונת את חיציה הגלויים לתימות מתולדות האמנות, ומכאן להיסטוריה. רפי לביא מצליח לשמור על מראה "לא מכובד" של ציור, משהו שקשה להציב אותו בחללים מוסדיים שאינם חללי תצוגה, למשל חדרי ועדות הכנסת או חדרי ישיבות של בנקים.

התערוכה הנוכחית עוסקת, בין השאר, בפוליטיות של הנראות. כותבת שבא סלהוב בקטלוג: "העניין המהותי המצטלל ועולה מהמכלול הפוליפוני המהווה את הקבוצה 'ערבי - שפם סגול' הוא המפגש הדרמטי בין שתי ההיסטוריות הגדולות שהולידה המודרניות: ההיסטוריה הלאומית - שהיא גם ההיסטוריה של הפאשיזם - וההיסטוריה של האמנות המודרניסטית - שהיא גם ההיסטוריה החדשה של המאבק לחירות. (..) מאה שנים של אמנות מודרניסטית חולפות כמו זיכרון רפאים מתלקח בדימויי הקבוצה הזאת. כל עבודה ועבודה זוכרת, כמו שהגוף זוכר, נחקק ומסומן באינטימיות, בגורל, במשא של עברו. נוכחותו של הזיכרון מופיעה כמו שמחה אבודה. משהו מאותה רוח נשכחת של 'התחלה מבראשית' כמו מקיץ לעוד רגע אחד, לעוד מבט אחד. (...) רפי לביא יצר ערבי שהוא כפיל ובן-דמות שלו-עצמו - דמות של מתבונן, דמות רפלקסיבית, מהורהרת. השפם הסגול מתפקד כסימן המודבק כמסכה (...) דמותו הכפילית והחמקמקה של 'הערבי' בקבוצה זו עזה מאין כמוה, כי בה-במידה שהיא מגלמת את כישלונו המתמיד של הניסיון ליצור 'דיוקן עצמי' ממשי באמצעיה השבורים של השפה המודרניסטית - היא גם מגרשת מההיסטוריה את שלל הדמויות הכוזבות שגילם 'הערבי' למן ראשיתו של הציור בישראל".

"רוברט ראושנברג: 'קומביינס'", מוזיאון מטרופוליטן לאמנות עכשווית, ניו–יורק / יהושע נויישטיין

המטרופוליטן בניו-יורק סוף סוף מציג תערוכה של ה"קומביינס" (Combines) של רוברט ראושנברג, עבודות מ-1954 עד 1964. ההשפעה של ראושנברג בישראל היתה עצומה, וראוי להתייחס אליה. אני לא יכול לחשוב על אף אמן ישראלי שלא

שתה מהבאר שלו - חלקם יותר מדי, חלקם במידה הנכונה. ההדבקה של נייר טישו, לוחות שנה או פוסטרים של אמנות קלאסית והצביעה מעליהם בג'סטות אקספרסיוניסטיות רק מגרדים את פני השטח; יש גם אסמבלאז'ים עם פוחלצי תרנגולות, נשרים, עזים, צמיגי מכוניות. הוא היה השואב-אבק הענק של השכונה.

המבנה הנוקשה של הציורים של ראושנברג מעיד על חוב עצום למורה שלו, אלברס. הצבעוניות שלו לא נבעה רק מנטייתו לאובייקטים–מצויים, אלא היתה ספוגה במומחיות בארוקית: קאראוואג'יו, רובנס, דה קונינג. הקולאז'ים שלו היו קשורים לג'וזף קורנל וגם - האם יש צורך לומר את זה? - לדושאן. דושאן בכל מקום. לפי אוצר התערוכה, פול שימל, ראושנברג, האמן הכי רב-גוני חוץ מפיקאסו, יצר מרחב שבין ציור, פיסול, מופע ואובייקט. לדבריו, ה"קומביינס" ממציאים מחדש את הקולאז' והאסמבלאז' והם התגלמות החזון של ראושנברג, שהמשיך בתחום זה את מה שפיקאסו החל ארבעים שנה קודם.

הטקסטים הכי טובים על ראושנברג הם עדיין אלה של ליאו סטיינברג, וולטר הופס, רוזלינד קראוס ודגלאס קרימפ - ואלה לא נמצאים בקטלוג.

• (20 בדצמבר 2005 - 2 באפריל 2006)
  

ערימה ועורמת ההיסטוריה: לארי אברמסון, משכן לאמנות עין חרוד 

לאחרונה נסגרה "ערימה 2002-2004", תערוכתו של לארי אברמסון (אוצרת: גליה בר אור) במשכן לאמנות עין חרוד. התערוכה גם הוצגה בקיץ האחרון בבית פליקס נוסבאום, אוסנבורק, גרמניה, ולא במקרה. אברמסון עבד בתערוכה זו בזיקה ישירה לנצחון המוות, ציורו הידוע של נוסבאום, שהושלם ב-1944 במקום מסתור בבריסל (לאחר השלמת הציור נשלח לאושוויץ, ושם מצא את מותו). בסטודיו 133 התייחס אברמסון לציור זה והגדירו "ערימה מצחינה ושוויונית של פסולת קלאסית, ניאו–קלאסית ומודרניסטית".

תערוכתו של אברמסון בעין חרוד איגדה כ–50 רישומי פחם מתוך סדרת רישומים שצוירו על פי צילומי ערימות - מצבורים דחוסים של קורות בטון שבורים, צינורות וקשתות ברזל, גבעות של פסולת בניינים שאברמסון צילם בעצמו במקומות שונים בעולם, משכונת רחביה בירושלים, דרך רחובות ועד סן–פרנסיסקו. לא יהיה זה מופרך להשוות את רישומי הסדרה לרישומי סברה ושתילה ("עם ביירות אחרי ביירות עם ביירות") של משה קופפרמן - סדרה, מהיחידות ביצירתו, שהוצבה ביחס למראות קונקרטיים חיצוניים (שורות הגופות בסברה ושתילה).

בניגוד לקופפרמן ונוסבאום, אברמסון מאתר את הקטסטרופלי בהווי הטריוויאלי שכרוך בהתחדשות המתמדת של עיר. הזיקה הישירה לנוסבאום, כמו גם לקופפרמן, מסייעת לו לבנות את ההקשר ההרסני של "ערימה" ולפעול ביחס להצלבה בין היסטוריה לאמנות. כותבת גליה בר אור: "הדיאלוג של אברמסון עם נוסבאום כרוך בחוויה דיאלקטית של מפגש בלתי אמצעי וייחודי עם עבר, אבל לא פחות חשוב מכך, בתחושה עכשווית ואקוטית של הווה. בעולם עכשווי הנשלט בידי חברות ענק ומאמץ אידיאולוגיות פשטניות, פטרון האמנות אינו עוד הבורגנות, שהאמנות קידמה את ערכיה או אתגרה אותם מתוך עמדה ביקורתית ולדיאלוג בה היתה משמעות. את מעמד הפטרון תופסת היום החברה הגלובלית, המקדמת עיצוב אוניברסלי של חיים, חברה שבה מיטשטשת האבחנה בין אמנות לעיצוב ומצטמצמת האפשרות לדמיין אחרת. בעולם בן-זמננו, שבו רווחת עשייה אמנותית המאמצת ערכים של יצרנות ומשקעת את תחושת המציאות בעולם-חלום מנותק, כמעט אין בנמצא עבודה אמיתית על ההיסטוריה, על אמנות, ועל היסטוריה של אמנות. עבודתו של אברמסון מציעה עיבוד מחדש של היסטוריה במונחים של תוכן, התנסות ומחשבה". (ספטמבר 2005)

בנוסף לתערוכה זו, תהיה אפשרות לחוות את אברמסון כאוצר ב"מיני ישראל", תערוכה גדולה שעניינה קוטן, שתיפתח בסוף מרץ במוזיאון ישראל, ירושלים. אברמסון מזמן לחלל אחד עבודות של יותר מ-40 אמנים ישראלים בני כמה דורות, שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא ההחלטה ליצור בתבנית של דגם.

"מנשה קדישמן", מוזיאון תל-אביב לאמנות; "מנשה קדישמן, הדפסים", הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל–אביב

עבודתו של מנשה קדישמן זוכה בימים אלה להיקף תצוגה נדיר: רטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב שעוקבת באופן דקדקני

אחר כל עשור ועשור בעבודתו מסוף שנות החמישים ועד היום, ובמקביל לה תערוכת הדפסים, מקיפה גם היא, בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל–אביב. את שתי התערוכות אצר מרדכי עומר, שמפגיש אותנו עם כל הקדישמנים הקיימים: קדישמן הצעיר, קדישמן המינימליסט והקונצפטואליסט בעבודות כמו יער צהוב (הצבה על עצים בסנטרל–פארק), מתח, ועבודות ספרי הטלפונים, וקדישמן האקספרסיבי-סימבוליסטי של עקידת יצחק וציורי הרועה.

התערוכה במוזיאון כוללת שחזור של פעולות של קדישמן משנות השבעים, וביניהן מיצב הסדינים המפורסם, יער הכביסה (1975), ויחד אתו המיצב עצים בתשליל (1977). בנוסף, מוצגת גם הצבה של שלכת (1997-2005), אלפי יחידות פיסוליות של פרצופים שפיותיהם פעורים - מיצב שהוצג לראשונה במוזיאון היהודי בברלין. קדישמן מציג בעבודה זו הצטברות של ייצוגי צעקה, תוך שהוא מפיח בהם אילמות מסוג חדש, אילמות שהיא הצטברות. בסמוך לשלכת מוצג המיצב הציורי עדר הכבשים (1995-2005), 400 ציורים של ראשי כבשים המונחים על כנים שמייצבים אותם קרוב לרצפה, וזה מוצג קרוב לעמק העצבות (1983), עבודה המורכבת מציור אקספרסיבי שלרגליו סלעים צבועים צהוב.

סמיכות זו ממחישה את המעבר מקדישמן של שנות השמונים, השלב של הציור הבוהמי והאינטנסיבי, לקדישמן של שנות התשעים, קדישמן של המחוות הבודדות, המאווררות יותר. ראוי להתעכב גם על האופן שבו עבודת ההדפס, שחלקים חשובים ממנה מוצגים גם במוזיאון תל-אביב, משקפת את ההיגיון הדינמי, אך גם את האסטרטגיה הרפטיטיבית שביסוד אמנותו של קדישמן.

כותב מרדכי עומר: "כמעט בכל פרק בהתפתחותו האמנותית פנה קדישמן אל ההדפס, שכמו שימש לו מדיום לסיכומי ביניים של שלבים בתהליך היצירה.(...) בהדפס הוא מוצא אמצעי ביטוי עשיר המאפשר שעתוק ושכפול, חזרה על דימויים תוך כיסוים והסתרתם בווריאציות שונות.(...) רבות מעבודות ההדפס של קדישמן מקורן בעבודות מושגיות ובמיצבים, שתיעודם הצילומי שימש להדפס נקודת מוצא: החל בהדפסי הרשת של יער צהוב ואדמה בקועה מסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים; עבור בליתוגרפיות והדפסי הרשת משנות השמונים, שבאו בעקבות פרויקט 'הכבשים: הטבע כאמנות והאמנות כטבע' (הביאנלה של ונציה, 1978); וכלה במחוות המרתקות לווינסנט ואן–גוך, ז'אן–פרנסואה מייה ואודילון רדון בשנות התשעים".

• מוזיאון תל אביב: החל ב–2 בדצמבר; הגלריה האוניברסיטאית: 8 בדצמבר 2005 - 2 במרץ 2006