שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלי סימני קריאה
    בלי דגלים וסיסמאות מצליח המשורר טאהא מוחמד עלי לתאר את העצב העמוק שלא עוזב אותו מאז 1948. "השירים שלי לא נועדו לעצרות פוליטיות, אין בהם סימני קריאה"

    "הבעיה העיקרית של הספרות הפלסטינית", אמר מחמוד דרוויש בראיון שנתן בשנת 2001 לעיתון הניו-יורק טיימס, "היא שאנחנו לא יכולים לשחרר את עצמנו מההוויה ההיסטורית". באותו ראיון אמר המשורר הפלסטיני: "אפשר לומר שאני מכור לגלות, אבל האם אין הגלות אחת ממקורות היצירה הספרותית לאורך ההיסטוריה? אדם שמתקיים בהרמוניה עם החברה בה הוא חי, עם התרבות שלו, עם עצמו, לא יכול להיות יוצר. בניתי את המולדת שלי, אפילו ייסדתי מדינה משלי באמצעות השפה".

     

    המשורר טאהא מוחמד עלי חוזר בשירתו אל גן העדן האבוד של ילדותו בכפר סָפוריֶה ממנו גורש בשנת 1948. "כל חייו מאז הם ניסיון חסר תוחלת לשוב אל העולם הנטוע מתחת לעצים", כותב המתרגם אנטון שמאס על כריכת אסופת שיריו של המשורר שרואה אור בימים אלה לראשונה בשפה העברית (הוצאת אנדלוס). אל המקום אליו המציאות אינה מאפשרת לו לשוב, הוא חוזר פעם אחר פעם באמצעות המילים והדמיון: "הנה אני באותו מקום/ אבל האתר אינו חלל או עפר/ או אבנים./ איפה הם פרות השקד הירוקים/ איפה הצפורים אדמוניות הזנב, איפה הפעיות/ איפה רמון השקיעה וריח הלחם", הוא שואל באחד משיריו ועונה באחר, "נמחו עקבותינו/ שרידי מגורינו נסחפו בזרם/ וכל שנותר נמחק כליל/ ציוני הדרך עד אחד/ אינם מעוררים דבר/ אינם מסמלים דבר/ אינם מורים על שום דבר/ הזמן בא בימים/ והימים באים והולכים, הולכים ובאים".

     

    בליל הגירוש, 15 ביולי, נמלטה משפחתו של טאהא מוחמד עלי ללבנון ביחד עם מרבית תושבי ספוריה. על אותו הלילה כתב: "אנחנו לא בכינו/ בשעת הפרידה./ שכן/ זמן לא היה לנו/ ולא דמעות/ ובכלל, לא היתה פרידה.// אנחנו לא תפסנו/ ברגע הפרידה/ שהיתה זו פרידה/ אז מנין יבוא הבכי?"

     

    שנה מאוחר יותר גנבה המשפחה את הגבול והתיישבה לא הרחק מהכפר, בנצרת. לפרנסת המשפחה פתח חנות מזכרות בשוק אלקזנובה שבמרכז העיר. בשעות היום היה סוחר במזכרות ובהיעדר קונים היה משמר את הזיכרונות במילים.

    במגרות המכתבה בחנותו המתינו בסבלנות סיפורים ושירים שכתב ולא העז לפרסם. "הייתי בבית-הספר רק ארבע שנים. בשביל לכתוב צריך לדעת את השפה טוב ולא רק שפה שלך אלא גם עוד שפה אחרת, כמו דלת, כדי שתהיה אתה פתוח לעולם", הוא מסביר מדוע חיכתה הכתיבה לנבוע ממנו עד גיל 41. "המכה הגדולה שהכתה בראש שלי בשנת 1948, היא עשתה שאכתוב, אבל צריך היה זמן. בכל יום למדתי משהו חדש. כל החיים הם ללמוד, ואת בית הספר אני אגמור רק בקבר".

     

    מצפצף על הכללים

     

    חמישה ספרי שירה וקובץ סיפורים קצרים פרי עטו ראו אור בשפה הערבית. כתביו, שתורגמו לתשע שפות בהן סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית ואיטלקית, פורסמו בעשרות כתבי עת בעולם. בשנת 2000 יצא לאור "Never Mind", אסופה ראשונה משיריו בתרגום לאנגלית שזכתה להצלחה ועוררה עניין רב ביצירתו. "הוא יוצא דופן במרחב השירה הפלסטיני שמתקיים על-פי המודל שהנחילו מחמוד דרוויש, סאמח אל קאסם ואמיל חביבי", אומר פרופסור ששון סומך, הנחשב לאחד מגדולי החוקרים של הספרות הערבית, "הוא לא מוותר על הנושא הלאומי והפטריוטי, אבל השירה שלו אישית ובמידה רבה מצפצפת על הכללים. אם שירתם של מחמוד דרוויש וסאמח אל קאסם נכתבת תמיד במשקל – בין היתר בשביל להראות שהם שולטים בלשון הערבית הקלאסית – טאהא מביא משהו אחר הן מבחינת המבנה, המשקל והחריזה והן מבחינת התכנים. הוא לא מפחד לערבב בכתיבתו את השפה המדוברת והשפה הכתובה ויש כאלה שזה מרגיז אותם. השירים שלו עוברים תמיד דרך המסננת הפרטית שלו ודרך האלגוריה, לא מפני שהוא מפחד לומר את הדברים – הוא פטריוט פלסטיני ויודע שנעשה לו עוול שבא לידי ביטוי בשיריו – אבל התפישה שלו היא ששירה בנויה ממטפורות וממערכת דימויים".

     

    ברחוב הערבי מעוררת שירתו של טאהא מוחמד עלי מחלוקת. יש כאלה שמכנים אותה פרוזה וטוענים כי היא מתרפסת לרגלי המודרנה. "הוא לא קולני, לא נושא דגלים, לא משתמש בסיסמאות ובעיני רבים לא מספיק ערבי טהור. עם זאת, בין האינטלקטואלים הוא מאוד מוערך", אומר פרופסור סומך. השונות, הן בבחירת הסגנון והן בתכנים, גבתה מחיר של שנים בשוליים. "יש לא מעט משוררים בעיני עצמם וסביבתם שכתבו שירים שאינם אלא נאומים לאסיפות פוליטיות שזיכו אותם בפופולריות רבה. אני יודע ששילמתי מס על היחס שלי לשירה אבל השירים שלי לא נועדו לעצרות פוליטיות, אין בהם סימני קריאה", אומר המשורר, החוגג השנה את יום הולדתו ה-75, "שיר זה כמו משחק ביליארד. אתה נותן מכה במקום אחד והוא מפתיע אותך ממקום אחר. אני תמיד אעדיף מטפורה טובה על ישירות".

     

    השימוש בעולם מטפורי ואלגורי עשיר ובסגנון כתיבה אישי הפך את הזיכרונות האוטוביוגרפיים עליהם הוא כותב למעוררי הזדהות. "טאהא הפך את האישי לאוניברסלי ובזה סוד השירה שלו", אומרת העיתונאית האמריקנית עדינה הופמן, שכותבת בימים אלה את האוטוביוגרפיה של המשורר, "הוא מצליח לאזן בין הומור לצד האפל ובין ילדותיות לפיכחון ורצינות תהומית".

     

    לדברי הופמן, במשך שנים התייחס הממסד הספרותי הישראלי בשוגג אל שירתו של טאהא מוחמד עלי כאל פולקלור. "יש כאן נטייה לצמצם את הכל לכדי כותרת, אבל במקרה של טאהא זה לא הוגן", היא אומרת, "זה שהוא לא מציע פתרונות פוליטיים בשירתו לא אומר שהוא 'הערבי הטוב' או שאין לו דעות נחרצות. השירה שלו מתעניינת בעולם הדמיון, בשפה ובמשחקי מילים. כשהוא כותב על ספוריה הוא לא כותב על זכות השיבה אלא על מקור ההשראה שלו".

     

    כותב את הלב

     

    בביתו המרווח שבנצרת מגישה לנו רעייתו של מוחמד עלי, אום ניזאר, קפה. בחוץ הגשם שוטף והרדיאטור עובד שעות נוספות. "אין דבר בחיים שהוא לא פוליטי. אפילו הקפה הזה שאנחנו שותים פוליטי", הוא אומר ומחייך, "ההבדל בין פוליטיקאי למשורר הוא שפוליטיקאי הוא כמו נחש שכל יום אומר דבר אחר. משורר כותב את הלב שלו, בוחר דימויים, מצייר תמונות בשפה".

     

    מפריע לך שקריאה בשיר של משורר ערבי ישראלי או פלסטיני תעשה תמיד דרך משקפיים פוליטיות?

     

    "יש פה פוליטיקה. זה לא הפריע למבקרים שכתבו עלי לאורך השנים לשבח את השירה שלי. יש שירה טובה ויש שירה לא

    טובה. בעיני פשוט זה יפה ושיר טוב צריך להיות בו המר והמתוק, שני הצדדים של המטבע, כמו בשירים של נתן זך ואבות ישורון שאני אוהב. בשיר אפשר למצוא פוליטיקה, היסטוריה או אלמנטים אוטוביוגרפיים, אבל מעל לכל חייבת להימצא בו הפואטיקה. ליצור שיר זה כמו להיות אלוהים".

     

    יש הרבה זיכרונות בשירה שלך, הרבה עצב וגעגוע. למה אתה מתגעגע?

     

    "אני לוקח מהילדות, משם הסיפורים והשירים. אני משתמש בשיר בשביל לתפוש את הזיכרון, אבל לא בדיוק. הזיכרון הוא חומר לא מעובד, בשביל להפוך אותו לתבשיל צריך להוסיף לו אמנות ואת זה עושים בשפה, במטפורות ובדמיון".

      

    הזיכרונות הם הלחם של השירה שלך, אבל למה לשחזר שוב ושוב זיכרונות מקוללים?

     

    "המציאות מכאיבה, היא לא משהו טוב. כתבתי בשיר 'הלוואי שאני סלע', כי סלע לא שומע ולא רואה. אבל אי אפשר שלא לשמוע או לראות. אני חוזר למקום שכואב, כי עצב של לילה אחד ארוך מכל תענוגות החיים ביחד".

     

    שנת 1948 סימנה אותך, הגדירה אותך, זה עול כבד שמצד אחד אתה רוצה להפטר ממנו ומצד שני אתה מחוייב לסחוב.

     

    "סומנתי, זה נכון. גם העול כבד, אבל המסקנה שלי היא שאני רוצה את המשא הזה על הגב. בגלל שהמשא הזה הוא לא רק שלי, וכמו הפחדים הוא שייך גם לאחרים. השירה היא שלי, אישית ופרטית, אבל החומר, העצב, שמביא את הקול הזה - הוא משותף".

     

    אתה חוזר לספוריה באמצעות השירים והסיפורים שאתה כותב, אבל במציאות אתה מסרב לבקר שם.

     

    "אין לי צורך ללכת לשם. אני יודע מה אמצא – אדמה ונשמות חסרות. בשבילי ספוריה היא לא האדמה, אלא אנשי הכפר שלי. קאסם, ואמירה וג'מיל".

     

    הכתיבה מקלה על כאבי הנפש?

     

    "כמובן. היא מעייפת, אבל היא גם נותנת מנוח. דנטה כתב שכשהוא מסיים לכתוב, הוא זקן בחמש שנים. אני אינני דנטה, אבל גם כשאני מסיים כתיבת שיר אני עייף אבל כל-כך מבסוט, ואני אומר לאום ניזאר: כסי אותי בשמיכה, כי אין ליד שלי כוח לכסות. הסיפורים הם אשתי והשירה היא המאהבת שלי".

     

    סוד הקאסם

     

    לכל משורר יש את תעודת הזהות שלו, אותה שורה שמבדילה בינו לבין שאר העולם, החותם הפרטי שעושה אותו ליחיד. טאהא מוחמד עלי חוזר בשיריו ובסיפוריו אל קאסם, חבר ילדות מספוריה אליו הוא מתגעגע ועורג: "קאסם,/ מעניין איפה אתה./ אני, אני אותך לא שכחתי/ אחרי כל כך הרבה שנים/ ארוכות/ כאורך חומות בתי הקברות// אני תמיד/ שואל את עשבי השדה עליך/ ואת תלוליות העפר./ אתה עדיין בחיים,/ עם מקל-הליכה, זכרונות והדר?/ התחתנת/ ויש לך אוהל וילדים?/ עלית לרגל למכה?/ או שרצחו אותך/ במבואות גבעת-הפחונים?// אולי לא התבגרת כלל,/ יא קאסם, והסתתרת במחבוא של גיל עשר?// ונותרת/ אותו קאסם הנער/ רץ ועולץ/ מדלג מעל גדרות האבנים,/ מת על שקדים ירוקים/ ופושט על קני הציפורים?// אבל גם אם עשו את זה,/ יא קאסם,/ ורצחו אותך/ אני בטוח שרימית את הרוצחים/ כפי שרימית את השנים".

     

    מי היה קאסם?

     

    "היינו בני 11. שיחקנו יחד כל הימים. הוא היה אוהב אותי בצורה לא רגילה וגם אני הייתי אוהב אותו בצורה לא רגילה. לא היה יום שהייתי בלעדיו. ב-48' הוא הלך לסוריה ואני בסוף הגעתי לנצרת. אחרי ארבעים שנה כתבתי את השיר עליו והוא שם בהרבה שירים וסיפורים".

     

    פגשת את קאסם אחרי הנכבה?

     

    "קאסם הוא כמו מטבע עם שני צדדים. קאסם אוהב אותי הרבה, אבל הוא מוכן למכור אותי בשביל שלוש סיגריות מלוכלכות. הוא אחד הדברים היפים בחיים וגם המכוערים שבהם. הוא היה גונב כל דבר שהוא ראה. הוא היה הולך הביתה לאמא שלו וגונב ממנה מה שיש. אם יכול היה גונב את השערות שלה ומוכר. הוא גנב ביצים מהתרנגולת של אמא שלו ומכר אותם

    בשביל סיגריות. בספוריה ביצים היו דבר יקר מאוד ואשה היתה יכולה להחליף אותם בשביל מצרכים אחרים. קרה שהביצים שהוא מכר למוכתר התגלה בהם דם. אז באו לאמא שלו ואמרו תראי מה קאסם עשה, מכר לנו ביצים עם דם. מאותו יום היתה אמא שלו חושפת את השדיים שלה ומניחה אותם בכל בוקר על החלון ואומרת לאלוהים, הו אדוני תעניש את קאסם שהשדיים שלי הניקו אותו.

     

    "בשנת 1988 הזמינו אותי לאנגליה לקרוא שירים. הלכתי שם. אחרי שנגמר, הגעתי לשדה תעופה ושם פתאום פגשתי את קאסם. לא ראיתי אותו אף פעם. רק פעם לפני 10 שנים מישהו מנצרת הלך לדמשק וראה אותו שמה. אמר לו 'טאהא אומר לך שלום ומה שלומך'. ענה לו: 'תגיד לו טוב. טאהא בנאדם טוב' והלך. אמר לו הבנאדם: 'ואיך אמא שלך, עוד קיימת? מה היא עושה?' אמר לו בכל בוקר פותחת את החלון חושפת את השדיים ואומרת לאלוהים תעניש את קאסם שהשדיים שלי הניקו אותו.

     

    "כשפגשתי אותו בשדה התעופה אמרתי לו: 'קאסם, זה אני טאהא, חבר שלך. תמיד שאלתי עליך. אתה בסיפורים שלי בשירים שלי'. אמר לי: 'ידעתי שאתה בסדר. יש לך כסף?' הוצאתי מהכיס 20 לירות שטרלינג שהיו לי ונתתי לו חצי. לקח, אמר לי נתראה והלך. אמרתי: 'אלוהים, תעניש את קאסם שהשדיים של אמא שלו הניקו אותו'. את רואה, בלי דמיון אין חיים. החומר הוא הדגים והאורז וקאסם. הפלפל הוא האמנות. זו דוגמא לאיך אני יוצר שיר, סיפור או בדיחה. זיכרונות, חיים ואמנות חייבים להשתלב. ארוחה טובה היא לא רק בשר או ירקות. ארוחה טובה חייבת להיות בשר טוב, ירקות טריים וידיים חכמות שיכינו אותה. בשר לבד אינו שיר או סיפור. קחי את ונקה של צ'כוב או את המחרוזת של גי דה מופאסאן. בשני הסיפורים הם לקחו אלמנטים מהחיים ועשו מהם אמנות. אבל אמנות היא לא לקחת מצלמה ולהעתיק את החיים. אמנות השירה במובן זה היא יותר כמו ציור".

     

    אום ניזאר אוהבת את כל השירים שלך?

     

    "יש מחר שיר שלי שמתפרסם בעיתון פה. אום ניזאר לא אוהבת אותו. כתבתי את השיר נגד הדתיים והיא חושבת שיתקיפו אותי, אז היא לא אוהבת. בשיר יש שייח עבדאללה וכשהוא רחוק מיין הוא אומר 'כל דבר שעושה שיכרון הוא אסור'. ומתי הוא קרוב ליין הוא אומר שאין אף מילה שאומרת שיין אסור. אללה ירחמו, כשהשייח רחוק מהיין הוא אומר הכפירה והאמונה היא מן האלוהים וכשהוא קרוב ליין הוא אומר בורות ועוני הם סוסים נטולי זמן שדוהרים עם גביע האלוהים. מתי הוא שותה הוא אומר דבר אחד ומתי הוא לא שותה אומר אחר. זה מה שכתבתי. כל פעם כשאני כותב אני חושב שזה הכי טוב בעולם, שזה הכי טוב שלי".

     

    זו פעם ראשונה שספר שלך יוצא בעברית. חשוב לך שישראלים יקראו את הספר?

     

    "מהספר הזה אני הכי מבסוט. זו המדינה שלנו והאנשים שלנו, אנשים שאיתם אנחנו מקווים שבשנים הבאות יהיה איתם שלום ושוויון. שירה היא הגשר הטוב ביותר בין האומות, הדתות והעמים. שירה מחברת לבבות וגורמת לאנשים לאהוב אחד את השני. זה מזכיר לי שיר שנכתב במהלך מלחמת האזרחים בספרד. חייל מבונקר אחד שאל את היריב שלו מהבונקר שממול למה אנחנו הורגים אחד את השני כשאתה אוהב את אחותי ואני אוהב את אחותך. זה נכון, לא?".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יעל לרר
    טאהא. הפך את האישי לאוניברסלי
    צילום: יעל לרר
    לאתר ההטבות
    מומלצים