שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אין הומופוביה ביהדות
    בראייתם בהומוסקסואליות מחלה, זנחו ראשי ש"ס את ההלכה ואימצו תפישה חילונית בת המאה ה-19
    מערכת הבחירות גרמה לחברי הכנסת של ש"ס, ישי ובניזרי, לחלוק עם העולם את התגלית המדעית הישנה-חדשה שלהם, לפיה הומוסקסואליות היא מחלה, סטיה או הפרעה. אפשר לשחזר את הריטואל של גינוי דברים אלה והצגתם כבורים, נבערים ופרמיטיבים, שמעוגנים בתפישות דתיות מיושנות. מה שבאמת מעניין לדעתי הוא לעמוד על כך שלמעשה, הצהרות אלו מעידות על כך שש"ס זנחה את העמדות ההלכתיות-יהודיות בנושאים אלה, ואימצה באיחור תפישה חילונית-מודרניסטית, אם כי כזו שנטועה במחשבה של המאה התשע-עשרה.

     

    האמירות של חברי ש"ס, לפיהם הומואים הם חולים וסוטים, אינן מעוגנות כלל ביהדות. אמנם, בתורה הופיע איסור על משכב זכר, אולם איסור זה, שפורש כאוסר על יחסים אנאליים בין שני גברים, לא הוליד יחס למפרים אותו כ"סוטים", "חולים" או בכלל כקבוצה בפני עצמה. מדובר באיסור על התנהגות מסוימת, שאינו שונה באופיו מאיסורים אחרים, כמו למשל: האיסור לעשות מלאכה בשבת, שאינו מלווה בתפישה של זהות המשויכת למפריו. הרי איננו שומעים דברי בלע דומים מח"כים אלה על כל מי שבועל אשה בנידתה, מחלל שבת או מפר מצווה אחרת כלשהי. מדוע אלו לא מתוארים על-ידם מדי יום ביומו כ"סוטים" או "חולים"?

     

    כדי להבין זאת יש לזכור שהמקורות ההלכתיים אינם אומרים דבר על הומוסקסואליות (כזהות), אלא לכל היותר על אקט מיני

     מסוים מאוד. הם אינם אומרים דבר על זוג גברים - או נשים - שמתנשקים, חיים יחדיו ואוהבים. יתרה מזאת, הם נכתבו בתקופה הקדם-מודרנית בה כלל לא הייתה תפישה של בני-אדם כ"הטרוסקסואלים"ו"הומוסקסואלים": כפי שהראו ההיסטוריונים של המיניות, ובראשם מישל פוקו, התפישה המוכרת לנו של מיניות, ובפרט הקטגוריות "הטרוסקסואליות" ו"הומוסקסואליות" כזהות מובחנת של בני-אדם, מהוות הבניה חברתית, ולא משקפות חלוקה של בני-האדם שהייתה קיימת בכל החברות ובכל הזמנים.

     

    החלוקה לזהויות לפי מין האובייקט המועדף היא חלוקה מודרנית, שאינה רלבנטית לחברות עתיקות. רק במאה התשע-עשרה, עם עליית הפסיכיאטריה, התפתח הרעיון לפיו התנהגות או העדפה מינית הן בסיס לזהות מובחנת, והתגבש הרעיון לפיו הומוסקסואליות היא סוג של "מחלה" או "סטיה". מדובר אם כן ברעיון חילוני לחלוטין, שמעוגן במחשבה המודרנית בת המאה התשע-עשרה. אכן, חוקרי המיניות בתלמוד, ובראשם פרופ' דניאל בויארין, הצביעו על כך שמעבר לאיסור על מין אנאלי בין גברים, לתורה ואף לתלמוד אין ולא יכולה להיות כל עמדה לגבי "הומוסקסואליות".

     

    ראיית ההומוסקסואליות כסטיה ומחלה הותקפה כבר זמן קצר אחרי התבססותה, ועברה מהעולם במהלך המאה העשרים (באופן רשמי נמחקה ההומוסקסואליות מספר המחלות הפסיכיאטריות בשנת 1973). באופן אירוני, האחרונים שמייצגים כיום את הרעיונות החילוניים-המודרניים המיושנים וההומופובים הללו הם חברי הכנסת של ש"ס, שעושים זאת כביכול בשם היהדות. אלא שזו, כאמור, לא נוקטת בשום עמדה לגבי "הומוסקסואליות" ככזו.

     

    ד"ר אייל גרוס, מרצה למשפט חוקתי ובינלאומי באוניברסיטת תל-אביב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים