אל תפרקו את החבילה

בחברה המערבית ממעטים להתחתן ומרבים להתגרש, מאחרים את הקמת משפחה וממהרים לפרקה. אנחנו - החברה הישראלית - עדיין רחוקים מבחינה זו מהנעשה במערב, אולם נראה כי לא ירחק היום והמדדים ישתוו. כיום ניתן לקבוע כי לא רק שהעולם המערבי הפסיק להעריך את מוסד המשפחה, אלא שהוא אפילו סולד ממנו כפי שהוא סולד מכל ממסד שהוא. המשפחה כובלת. המשפחה מחייבת. המשפחה מעמיסה נטל כבד שאי-אפשר להיפטר ממנו. אם כך, למה להיכנס לצרה? עדיפה חלופה של זוגיות גמישה, זמנית, כזו שאיננה יוצרת מחויבות. גם על הבעיה הסמנטית התגברנו כשקראנו בשם "משפחה" לכל החלופות של המשפחה. אולם על בעיה אחת העולם המערבי עדיין לא הצליח להתגבר; "משפחה חדשה" חסרה את המאפיינים המהותיים של משפחה - יציבות, נאמנות ומחויבות.

נדמה כי לא רק ירידת קרנו של ערך המחויבות פגעה במשפחה, אלא בעיקר אובדנו המוחלט של ערך האמון. על מנת להקים משפחה צריך אמון הדדי. בן הזוג בזוגתו, בת הזוג בבן זוגה. אמון זה, שהוא הבסיס לכל עתיד משותף וליכולתם של בני הזוג להעניק אושר האחד לשני, הפך במחוזותינו למצרך נדיר. בלי אמון אי-אפשר להקים משפחה. מאידך, כשהחברה המערבית איננה נותנת אמון בשום דבר, בשום אדם, ובוחנת הכל בסקפטיות ובציניות מפקפקת, לא ברור כיצד ייתן גבר אמון באשה ולהיפך. גם אלו שכבר בחרו להקים משפחה נותנים בה אמון חלקי בלבד. מעטים מדי מוכנים להשקיע באחזקתה ובביסוסה, בעוד שרבים מדי ממהרים לפרק את החבילה כבר כשנוצר הסדק הראשון.

האם יש תקווה לאנושות שבה לא שורר אמון? חברה אנושית שכזאת סופה להתפורר, להתפרק ולהתרסק. לא רק

המשפחה עלולה להיעלם מהנוף האנושי, אלא המימד האנושי כולו והתרבות האנושית בכללותה. אין הדבר אומר כי יש להעדיף את הנאיביות. תמימות מוחלטת מסכנת את החברה האנושית באותה מידה. אולם בין נאיביות קיצונית לחוסר אמון מוחלט, חייבת להימצא דרך אחרת. דרך שלא תחריב את העולם ולא תמוטט את האנושות מבסיסה, שכן כידוע, בין חוסר אמון וניכור מפריד רק צעד אחד.

לעומת הסקפטיות של העולם המערבי, היהדות נותנת אמון באדם ובזוגיות המשפחתית. אמנם, לא נמצא בתורה היגד פילוסופי על ערך המשפחתיות והיא מתייחסת אליה כעובדה נתונה, תוך שהיא מסתפקת בדיון במצבי משבר כמו גירושים. אולם בחלקה הסיפורי, מקדישה התורה כמעט חומש שלם מתוך החמישה לסוגיית המשפחה - "בראשית" מלווה את הקמת המשפחות של דמויות תנ"כיות מרכזיות, ולא במקרה. החומש הראשון עוסק בעיצוב האנושיות וברבדים הבסיסיים שלה, תוך קביעה שבניין המשפחה הוא אחד מהם. התורה גם רומזת לתוצאות השליליות של הרס מוסד המשפחה: בפרשה הקודמת לסיפור המבול, מתואר מצב של היעדר יציבות בסדרי הקמת המשפחה. בסמיכות העניינים הזו ביקשה התורה ללמדנו שהמבול הכללי, המשפיע על העולם כולו, מתחיל בזעזועים מקומיים באושיות המשפחה.

אחד הסיפורים המפורסמים של חז"ל על הקמת המשפחה הוא סיפור נישואי רחל, בתו של העשיר כלבא שבוע, עם רבי עקיבא. רחל הייתה בת למשפחה עשירה; אחת משלוש המשפחות העשירות בירושלים. עקיבא היה שייך למעמד חברתי נמוך בהרבה: רועה צאן נטול השכלה כלשהי וללא אמצעים כלכליים. חז"ל מספרים כי רחל ראתה בעקיבא שהוא "צנוע ומעולה", כלומר בעל מידות ובעל פוטנציאל. זו גם הייתה הסיבה שבעטיה הציעה לו נישואים. נישואיהם של רחל ועקיבא נבנו על בסיס של אמון באור האדם, כמו גם בתקווה המשותפת.

יש המאשימים את היהדות בתמיכה אינטרסנטית במוסד המשפחה, שכביכול מבטיחה סדר חברתי ויציבות שהם גם נוחים וגם הכרחיים להמשך הנחלת המורשת היהודית מדור לדור. מבחינה זו, טוענים הסוציולוגים, המשפחה היא החולייה הבסיסית להמשכיות דתית, לאומית ותרבותית. מדובר באבחנה נכונה. ללא משפחה אין המשכיות תרבותית, אין המשכיות לחזון הציוני ואין המשכיות לעם היהודי. אולם מדובר רק בחצי הדרך. היהדות רואה במשפחה לא רק ערך לאומי, אלא גם ערך אוניברסלי. המעגלים המתחילים במשפחה ממשיכים לאומה ומשם לעולם כולו, אך הבסיס לכל זה היה ונותר המשפחה.

מותר להגיד בפה מלא: משפחה דורשת מחיר כבד, אבל היעדרה דורש מחיר כבד הרבה יותר; מחיר שספק גדול אם ברצוננו לשלם אותו.

אלישע אבינר, רב קהילה במעלה אדומים וחבר הנהלת ארגון רבני "צהר"