עם הסיכה של גבעתי, בלב התופת בעיראק

"היה רגע שפחדתי עד מוות. הייתי בתוך מבנה ומכל כיוון שמעתי רק יריות ופיצוצים. האירוע הקשה ביותר היה כשרכב משוריין של הפלוגה עלה על מטען וחברים שלי נהרגו". הדובר: רב-טוראי מצפון הארץ, "צבר" לכל דבר ובוגר תיכון ישראלי. היחידה: הדיוויזיה השלישית של צבא ארצות-הברית. שדה הקרב: עיראק.

דיוויד, בן 25, לא הסתפק במארבים בלבנון, בקו בעזה ובפינוי חוות מעון, במסגרת גדוד שקד של חטיבת גבעתי. לאחר סיום שירותו בצה"ל, נסע לארצות-הברית כדי לטייל ולעבוד, אבל תקרית בשטחים, בה נהרגו שניים מחבריו, גרמה לו לשנות את תוכניותיו. "רציתי לחזור לצבא, להמשיך ולתרום. בארץ זה לא כל-כך הסתדר, ואז עלה לי הרעיון, בתור בן לזוג הורים ילידי ארצות-הברית, להתנדב לצבא האמריקני. למען האמת, תהליך הגיוס לא היה כזה מורכב, הבעיה הגדולה ביותר הייתה לתרגם את תעודת הבגרות שלי".

עד מהרה הוא מצא את עצמו בטירונות, אחר-כך עבר אימון מתקדם ואת מרבית שנת 2005 בילה בעיראק, בלב התופת. במשך כל התקופה לא היה בארץ, רק באחרונה שב לחופשת מולדת קצרה בישראל והשבוע ישוב בחזרה לארצות-הברית. בשיחה עם ynet מגולל דיוויד את סיפורו.  

דיוויד בעיראק. "ציר מישיגן הזכיר לי את ציר פילדלפי"  

"בטירונות אחד המפקדים לא אהב את זה שאני לא מוכן לאכול את הבייקון", הוא נזכר. "הסברתי לו שאני לא אוכל חזיר, הוא לא קיבל את זה והורה לי לא להשאיר כלום בצלחת. בסוף השארתי כמובן את הבייקון והוא לא אמר לי כלום. בכלל, המשמעת בטירונות היא מטורפת, לעומת מה שקורה בצה"ל. שמים שם דגש גדול מאוד על משמעת. היו גם דברים מצחיקים שלמדנו, שונים מהצורה שלומדים בישראל".

בצבא האמריקני פסיפס של חיילים בגילאים שונים ומנטליות שונה, אבל דיוויד דווקא אהב את זה, וחתם לחמש שנים. "להורים שלי בטח לא היה קל עם הרעיון, אבל הם הבינו אותי. היו חברים שאמרו שאני משוגע שאני עושה את זה, כי הייתי רחוק מהם ובעיקר אני מסכן את עצמי".

ואז הגעתי לרמאדי... 

דיוויד ששובץ בדיוויזיה השלישית, יחידה ממוכנת של חיל הרגלים, ידע שיום אחד ימצא עצמו בעיראק. בינואר 2005 החלו אימונים לקראת המשימה וזמן קצר לאחר מכן מצא עצמו בכווית. "ואז התחלנו את המשימה בעיראק", הוא מספר על הדרמה שחווה בחמשת החודשים הבאים. "התחלנו בבסיס עיראקי מוזנח שהפך למוצב שלנו, היו פה ושם כמה אירועי ירי, לא משהו מיוחד, תוך חודשיים הועברנו למקום המפחיד ביותר בעיראק - רמאדי, במערב המדינה, לא רחוק מפלוג'ה. הרבה מאוד חיילים נהרגו ונפצעו שם".

באחד האירועים הוא נתקל עם חבריו במארב ירי, וכאשר החלו להשיב אש מרכבם, "היורים התחילו לברוח לתוך

 מסגד, היו שם לפחות 30 מחבלים הרוגים. אחר כך טענו שביצענו ירי לעבר חפים מפשע". באוגוסט חווה דיוויד התקפה של ארגון אל קאעידה בעיראק. "משאית תופת התפוצצה ליד בניין בו שהו חיילים אמריקנים". באוקטובר הוא איבד חמישה חברים שהיו איתו באותה מחלקה. הם נהרגו מפיצוץ מטען שהוטמן בציר בו נעו רכבם.

אירוע נוסף שהוא בוודאי לא ישכח הוא מארב שטמנו להם באחד הבתים. "פתאום נפתחה אש מכל הכיוונים, הרגשתי כאילו יש ים של מחבלים סביבי. היינו בציר שנקרא 'ציר מישיגן' בו אירעו המון פיגועים, זה הזכיר לי את 'ציר פילדלפי' בגבול ישראל מצרים. היו לי רגעים מפחידים גם בעזה וגם בלבנון, אבל שם זה היה משהו אחר, מלחמה אמיתית וקשה".

במבה, ביסלי ו"נס רובאית"

בין לבין הוא הכין לחבריו "נס רובאית", על פי מתכון שלמד בגבעתי ("קפה נמס של עלית עם חלב שמנערים, 'מדרבקים', טוב טוב"), בחבילות שקיבל מהארץ שלחו לו בני משפחתו ביסלי ובמבה. אפילו לגלגל"צ האזין לעיתים קרובות באמצעות האינטרנט. הוא גם שומר בכיסו את סיכת הלוחם של גבעתי, היא הייתה איתו לאורך כל חודשי הלחימה בעיראק.

בסופו של דבר, הוא לא מצטער על הרגע בו התגייס לצבא האמריקני. "בתור חייל בעיראק אתה מקבל כ-2,000 דולר

משכורת יחד עם תוספת סיכון, בחודש רגיל זה כמה מאות דולרים פחות", הוא חושף את השכר החודשי. את הקשר עם הוריו עשה באמצעות האינטרנט, "השתדלתי לעדכן אותם כמה שיותר, לא תמיד היה אפשר. זה לא היה להם קל כשבן אחד נלחם מול הפלסטינים בשכם והשני מול המחבלים בעיראק".