פטיש כדי להרגיש
"התרסקות", יצירתו של פול האגיס שהפתיעה (לא את כולם!) בטקס האוסקר, ניצחה כי היא מגישה את המסר שלה ללא אורות מרככים, באופן ישיר וצף על פני השטח. אהרון קשלס בפוסט-מורטם
מי תיאר לעצמו שכך יסתיים טקס האוסקר 2006? פול האגיס, ממאוכזבי אוסקר 2005, האיש שהפסיק את רצף הזכיות של "מיליון דולר בייבי" (לפחות עד שקלינט איסטווד שב להשכין סדר), עוזב את האולם כשהוא אוחז בידיו שני פסלונים מוזהבים. האחד, הצפוי יותר, עבור התסריט המקורי, והאחר, וסליחה ממפיקי "הר ברוקבק" המופתעים, עבור הסרט הטוב ביותר - "התרסקות". מי האמין שכך יהיה? ובכן, אם להודות באמת, היה מי שלא מצא עצמו מופתע הלילה - רוג'ר איברט, המבקר של ה"שיקאגו סאן טיימס", שהשכיל לחזות את המהפך. ברם, איברט התאהב ב"התרסקות" למן הרגע שכתוביות הסיום ריצדו על המסך. כבר למחרת הצפייה הוא העניק לסרט ארבעה כוכבים (מתוך ארבעה אפשריים) ואף בחר בו למקום הראשון ברשימת עשרת הסרטים האהובים עליו לשנת 2005, כשהוא מברך על התעוזה של האגיס ביצירת משל מורכב על המתח התרבותי שמזין את רחובותיה של לוס אנג'לס.
ובכל זאת, מילותיו המאוהבות של איברט וכן אלו של מבקרים מופלאים אחרים כמו דיוויד דנבי מ"הניו יורקר" ("'התרסקות' מותח גבולות") וסטיב דיוויס מה"אוסטין כרוניקל" ("'התרסקות' מזדחל מתחת לעור באופן שבלתי ניתן להסביר"), אינן מצליחות להסביר את שארע בלילה שבין ראשון לשני. ככלות הכל, סרטו של האגיס הוא איננו הסרט הראשון שהופך את עיר המלאכים לגן של שבילים מתפצלים ואז מצטלבים. קדמו לו, בסדר כרונולוגי, "גרנד קניון" הלא מוערך דיו של לורנס קסדן מ-1991; "תמונות קצרות" (1993) הנהדר של רוברט אלטמן ו"מגנוליה" (1999) של פול תומס אנדרסון. עם זאת, בעוד גורלו של האגיס נשטף בפתח השבוע בגוונים נוצצים, הרי שיצירותיהם של קסדן, אלטמן ואנדרסון, התברגו אך בקושי לרשימת המועמדויות של טקס האוסקר. למעשה אף אחד מן הסרטים המדוברים לא נכלל ברשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.
אז כיצד קרה שדווקא סרטו של האגיס, החלש מבין ארבע היצירות המוזכרות לעיל, הצליח לגרוף את פרס האוסקר? האם "התרסקות" הוא אכן הסרט הטוב ביותר לשנת 2005 או שמא הבחירה בו מצביעה על תופעה קולנועית שמימדיה רחבים מן הזכייה המדוברת?
דיוקן חברתי זועם או סכמה אלגורית מחושבת?
כדי להבין את המעמד המיוחד של "התרסקות" בגוף היצירות הכולל של השנה החולפת כדאי אולי לחזור תחילה למבקר שבישר את דבר הזכייה בטרם עת. "הסרט פתח בצורה שקטה בחודש מאי, והגדיל את הקהל (שלו) שבוע אחר שבוע", מספר איברט וממשיך, "בדרך-כלל, סרט שפותח בראשית מאי יישכח עד יוני אבל 'התרסקות' בנה קהל נאמן לכל אורך הקיץ וחיזק את התמיכה בו על-ידי שמועות שנעו מפה לאוזן. הוא המשיך כך עד ספטמבר". המבקר לא מפסיק כאן וכדי לחזק את נבואתו בדבר הזכייה האפשרית הוא מצביע על עוצמתו הרגשית של הסרט בקרב הקהלים השונים: "הסרט כמו גרם להם להתבונן בעצמם למשך זמן ממושך. הם סבורים שהסרט נושא עמו הצהרה חשובה".
ואמנם, מי שיבקש לצפות ב"התרסקות", יגלה כי לא קל להשתחרר מאחיזתו החונקת. כמובן שאין בכך כדי לומר משהו על איכויותיו הקולנועיות - שעליהן ניתן להתווכח - אך אין ספק שיש משהו בהתנהלותו שמצליח לנער את הצופה מאדישותו, בין אם לטוב ובין אם לרע.
אגב, את הפולמוס הציבורי המאפיין את זכייתו של הסרט בפרס האוסקר ניתן היה למצוא בביקורת האמריקנית כבר בשעת יציאת הסרט לאקרנים במאי. מחד, היו מי שהלכו שבי אחר הדיוקן החברתי הזועם והבוטה שמוצג בבסיס היצירה ומאידך, היו אלה שניצבו מאותן סיבות בדיוק וקטרגו על עבודת הביכורים של האגיס כבמאי. בראשם של האחרונים, עמד A.O סקוט, המבקר החד והשנון של ה"ניו-יורק טיימס", שהיטיב לסמן את המקום בו הוא והמצדדים ב"התרסקות" נפרדים: "לתאר את הסרט הזה כ(דיוקן) ריאליסטי זו טעות, מאחר והסיפורים שהוא בוחר לגולל הם מגוחכים מכל בחינה שהיא ודומה כי יותר משנחה עליו רוח של התבוננות הרי שהוא מונע על-ידי אמונות טפלות". וכשזה הכוח המניע יצירה, ממשיך סקוט בדרכו הבלתי מתפשרת, אל לנו להתפלא שבסופו של יום אין אנו צופים בדמויות אנושיות (ויהיה השחקן אשר יגלם אותן) כי אם בצפנים השייכים לסכמה אלגורית קרה ומחושבת היטב.
מעניין לגלות כי מערך השיקולים שמנחה את סקוט בקטילתו הגורפת מסייע לאיברט בנבואותיו לאוסקר. האחרון מציין כי "התרסקות" יועדף לבסוף על פני "הר ברוקבק" שכן הוא עוסק ברעיונות חברתיים בוערים ולא בסיפורן האישי של דמויות נאהבות.
ואולי זהו סיפורו של אוסקר 2006 שהתאפיין למן יום הכרזת המועמדויות בארשת פוליטית מתמיד. "טרומן קפוטה", "הר ברוקבק" (ועדיין קשה לי לקבל את האמירה הרווחת בימים אלה שלסרט הזה אין אמירה פוליטית), ובייחוד "מינכן", "לילה טוב ובהצלחה" ו"התרסקות", מציעים - מי יותר, מי פחות - דיון בנושאים בוערים בסדר היום האמריקני. שניים מתוכם ("לילה טוב" ו"התרסקות") אף ויתרו על מערך מורכב של טיעונים וביקשו לשגר זעקה ברורה וחדה בדבר התחלואים שמלווים את החברה האמריקנית משחר לידתה.
סרטו של האגיס ניצח משום שבניגוד ל"לילה טוב ובהצלחה" הוא איננו בוחר במאורע היסטורי מן העבר כדי להעביר את מסריו העכשוויים. "התרסקות" מגביל את התרחשויותיו ל-24 שעות בלוס אנג'לס של ימינו אנו. ללא אורות מרככים. ללא משחק בשחור ובלבן. ללא סאב-טקסט. הכל ישיר וצף על פני השטח. ואולי כדי להבין את הלך הרוח שהוביל את הבמאי לדוכן המנצחים, כמו גם את אופייה הבוטה והבלתי מתפשר של יצירתו וכן את מלאכת התסריט והבימוי של היוצר עצמו, אקנח במילים הראשונות המושמעות בסרט "התרסקות" מפיו של בלש משטרה אפרו-אמריקני (דון צ'ידל) : "אתה מתחכך באנשים. אנשים נתקלים בך. בלוס אנג'לס אף אחד לא נוגע בך. אנחנו תמיד מאחורי מתכת וזכוכית. אני חושב שהמגע הזה חסר לנו כל-כך שאנחנו מתנגשים אחד בשני רק כדי להרגיש משהו". כנראה שהשנה גם האקדמיה הייתה צריכה פטיש כדי להרגיש.
לפנייה לכתב/ת 
