מפגש הטיטאנים

בצד זכייתו המרגשת באוסקר של כבוד בטקס האוסקר, ציין הבמאי האמריקאי הדגול רוברט אלטמן בשבוע שעבר גם את הפרימיירה הלונדונית של המחזה "Resurrection Blues”, בבימויו, בתיאטרון ה"אולד ויק”. זהו מחזהו הלפני אחרון

של ארתור מילר, מחשובי המחזאים האמריקאים במאה ה-20, והדעות נחלקו האם מדובר בבכורה עולמית, או שמא בהעלאה מחודשת של המחזה. הסיבה: גרסה מוקדמת של המחזה הועלתה כבר לפני ארבע שנים במיניאפוליס, אלא שממש לפני מותו שיכתב אותו מילר, וגרסה זו, החדשה, היא שמועלית עתה על ידי אלטמן בתאטרון הלונדוני הוותיק והנחשב.

מפגש הענקים הזה, אלטמן-מילר, הוא ללא ספק אחד האירועים הבולטים בעונת התאטרון הנוכחית ב"ווסט אנד", לצד "Embers” הנפלא והמרגש של כריסטופר המפטון (עיבוד ל"הנרות בערו עד כלות" מאת שאנדור מאראי), המציין את שובו לבמה של ג'רמי איירונס לאחר כשני עשורים של היעדרות. הצוות שמלווה את אלטמן בהרפתקה התאטרלית הנוכחית שלו כולל את נב קמפבל (שהופיעה בסרטו “רקדנים”), ג'יימס פוקס, מתיו מודין, וכן את השחקן האוסטרי מכסמיליאן של בן ה-75 (“משפטי נירנברג”), המפתיע בתפקיד שופע התלהבות קומית קלילה.

כן, שכחנו לציין. בגיל 86, זמן קצר לפני מותו, החליט מילר, המזוהה עם דרמות כל-אמריקאיות חברתיות "מכובדות", לנסות את כוחו, בפעם הראשונה והאחרונה, בסטירה פוליטית. עלילת "Resurrection Blues” מתחוללת ברפובליקת בננות דמיונית, אי שם בהרי האנדים, שבה מכריז רודנה הסוער והנמרץ של המדינה על הוצאתו להורג הצפויה של מהפכן מקומי, שאוהדיו רואים בו תואם ישו, בצליבה, אלא מה. ולא זו בלבד, אלא שאת זכויות השידור של הצליבה מוכר הדיקטטור לחברת פרסום ניו יורקית תמורת סכום שיש בו כדי להציל את כלכלת ארצו. הבעיה היחידה שנותרה היא כיצד לתפוס את הרבולוציונר המשיחי שנמלט מכלאו, ואשר שב ומתגלה למאמיניו כאלומת אור מסנוורת.

תענוג בימתי

גרסתו הבימתית של אלטמן נפתחת במונולוג ארוך שנושאת נב קמפבל המובלת אל קדמת הבמה כשהיא ישובה בכיסא גלגלים. היא פה אחייניתו של העריץ, שנוהה אחר המורד הערטילאי, ונותרה נכה בעקבות ניסיון התאבדות שכשל. מתיו מודין הוא מפיק טלוויזיה, ג'יין אדמס ("אושר") היא הבמאית של השידור המיועד, שמשמשת גם מושא לחיזוריו המשעשעים של הגנרל, וכל העסק המהנה מאוד הזה מתרחש על רקע תפאורה הררית מונומנטלית בסגנון האינקה.

החיצים הסאטיריים נשלחים אל מטרותיהם ביעילות. והמטרות האלה כוללות את מסחורה של הדת, המעורבות האמריקאית המסיבית בארצות עולם שלישי, ותאוות הבצע והרכושנות שמניעות אותה, תכניות מציאות למיניהן (הוצאתו להורג של אדם כאטרקציה טלוויזיונית), והחיפוש הנואש של בני אדם אחר גאולה, שהוא נלעג בדיוק כמו

האופורטוניזם הנצלני והחומרני להם הוא מבקש לשמש אנטיתזה. אין זו, אגב, הפעם הראשונה שבה מביים אלטמן בתאטרון (הוא החל לביים כבר לפני חצי מאה בתאטרון מקומי בקנזס סיטי, עיר הולדתו, ומאז ביים הצגות באוף ברודוויי ובברודוויי, ואף העלה אופרות – אחת מהן מבוססת על סרטו שלו מ-78', “חתונה" – בבית האופרה של שיקגו); והוא עושה זאת בדרך שמזכירה בהחלט את אופי סרטיו: השילוב בין סגנונות משחק (פוקס הבריטי מול קמפבל ומודין), ה-over lapping, כלומר כניסתם של השחקנים זה לדברי זה, והתפיסה שהקהל אינו חייב באמת לשמוע כל מילה שנאמרת, היעדר דמויות מובילות, והניהיליזם המוחלט של המחזה עצמו, שאינו זר ליצירתו של אלטמן – כל אלה הופכים את "resurrection blues” אם לא לחוויה תאטרלית גדולה, לפחות לתענוג בימתי על באמת.

המבקרים הבריטים, לעומת זאת, שנאו כל דקה. מבקר ה"דיילי טלגרף" הגדיר את גיחתו היחידה של מילר לתחומי הסאטירה כ"מבוכה נוראה"; ב"טיימס", במה שבדיעבד הסתבר כביקורת חיובית יחסית, נכתב שהמחזה "מעניין (אך) אינו אחיד", ואילו מייקל בילינגטון מטיל המורא הכריז מעל דפי ה"גרדיאן", כי מכסמיליאן של "מתנהג כאילו גילם גנרל בסרט של מל ברוקס". בעבורם, קווין ספייסי, מנהלו האמנותי הנוכחי של ה"אולד ויק",אחד התאטראות העתיקים בלונדון, הוא בגדר סדין אדום. ההפקות שהעלה שם (פרט ל"אלדין" בכיכובו של איאן מק'קלן) זכו לקבלת פנים פושרת על ידי המבקרים שדרשו העלאה של חומר רציני ונועז יותר. ספייסי עצמו הקפיד עד עכשיו להופיע בקביעות בהפקות השונות של התאטרון בניהולו, בהן "סיפור פילדלפיה" ו"ריצ'רד השני", בו עשה את התפקיד הראשי. הפניה לאלטמן, שהיה ידידו של מילר, נעשתה במידה רבה כדי לאושש את התאטרון אחרי שנה בינונית למדי, וההצגה, שפתחה כאמור בחודש שעבר, תמשיך ותעלה על במת ה"אולד ויק" עד אפריל.

וכך יכול היה מי שצפה בה, באחד מערבי השבוע שעבר, לצפות עם צאתו מהאולם, חיוך גדול מרוח על פרצופו, בבמאי האגדי כשהוא ניצב באכסדרה, מחליף מילה או שתיים עם ספייסי, ומפליג לו באיטיות לדרכו. אם לא היה מתבייש, היה מי שפה יושב ומקליד ניגש אליו וממלמל בקול רועד דברי הערצה בנאליים. גם זה הלוא חלק מקסמו של התאטרון הלונדוני.