עטיפה ריקה

זו כבר גרסה שלישית ל"נמר חברבורות" המועלית בתיאטרון הישראלי בשלושים השנים האחרונות, ועדיין יש משהו קצת בוסרי, לטעמי, בטקסט של יעקב שבתאי. הרעיון המרכזי, על האיש המוזר פינק שמגיע לתל-אביב הקטנה ומבקש להקים בה קרקס בחולות, הוא מדליק. יש כאן כמובן אמירה חריפה על כל המפעל הציוני כסוג של עבודה בעיניים, בניית ארמונות באוויר. הבעיה היא שמעבר לעלילה הבסיסית ושרטוט ראשוני של הדמויות, המחזה לא מספיק מפותח. הכל נשאר קצת מסומן ולא מקבל ממשות דרמטית או קומית עד הסוף, קצת כמו הקרקס הדמיוני של פינק.

אך עדיין שווה לראות את ההפקה המחודשת של הבמאי חנן שניר, בעיקר בשביל התפאורה המדהימה של רוני תורן. זו תפאורה יפהפייה, שיוצרת שכבות שלמות של משמעות אירונית וראויה לדיון שלם בפני עצמה. יחד עם התלבושות (עפרה קונפינו), התאורה (פליס רוס) והמוזיקה הנפלאה של אורי וידסלבסקי, היא מעניקה להצגה מעטפת מקסימה של גלויה נאיבית הצומחת מתוך ארגז החול של הילדות של המדינה.

מבחינת המשחק הביצוע סביר, אך לא מתרומם לגבהים פיוטיים שישתוו לצד העיצובי. רוב השחקנים מסתפקים בעיצוב קריקטורות חביבות אך נטולות ברק.

עיקר העומס נופל על כתפיו הרחבות של אבי קושניר, שמביא לתפקיד הראשי את החן המוכר שלו. זה בהחלט מחזיק בחצי הראשון, כשהוא משכנע את כולם להשקיע בקרקס, אך כשהבועה מתחילה להתנדף והפן הטראגי של הסיפור מתחיל לבצבץ, הוא נוטה יותר מדי לצעקות שמרדדות את הכאב.

המוות שלו בסוף מותיר תחושה קלה של אנטי-קליימקס, אבל זה לא כל כך משנה, כי אחרי זה הוסיפו הבמאי שניר והמעצב תורן עוד שתי תמונות מדהימות שמשכיחות הכל. אין ספק, התפאורה היא הכוכב האמיתי של הערב הזה, לטוב ולרע.