לעולם לא תצעדו לבד

גבע קרא עוזפורסם: 09.03.06 , 02:24

וויל סרג'נט ריחף לעוד סולו גיטרה - ואיאן מקקלך, באמצע "קילינג מון", אחד השירים הכי יפים בעולם, הדליק סיגריה, הפנה לקהל את גבו - והתיישב על הבמה. זהו מקקלך, ואלו הם "אקו והבאנימן", להקה שיש לה הכל, שהמציאה חלקים לא מבוטלים מהרוק כפי שאתם מכירים אותו - אבל ברגע האמת שלהם - הם התיישבו והדליקו סיגריה.

אי שם באייטיז, הם היו אמורים לכבוש את העולם, אבל התעשייה פלטה אותה החוצה, אל השוליים. והנה בונו מסתובב בעולם, לוחץ ידיים לנשיאים. רוברט סמית מופיע בפארקים ענקיים. ליאם גלאגר מבזבז את המיליונים שעשה. ומקקלך? מקקלך יושב על הבמה ב"זאפה" מול 500 איש. מעשן בשרשרת. לא נפרד לרגע ממשקפי השמש שלו, מלא בפוזה מיוסרת, הקול המופלא שלו כבר קצת חורק אחרי שני לילות רצופים של הופעה - אבל אז הוא קם, שיערו המדובלל מזדקר, והוא שר

Under blue moon

I saw you

So soon you’ll take me

Up in your arms

ואז אני מבין שהוא בכלל לא רוצה להיות בונו, סמית או גלאגר, הוא רוצה להיות מקקלך, גיבור רוקנ'רול אמיתי, עממי, בועט, קודר, גבר בשחור כהה, עם קול זהב, ואני מתאהב בו עוד פעם מחדש.

בפעם הראשונה נפלתי בחיקם של "אקו והבאנימן" בזכות מיכל ניב ו"הפסקת 10", ששיבצה את "הביאו את הסוסים המרקדים" כאות הפתיחה של תוכניתה. עד היום מספיקה לי התיבה הראשונה של השיר כדי לשלוח אותי שוב ללילות הארוכים בהם שכבתי בדד במיטתי, נער צעיר עם נטייה קלה למרות שחורות וחיבה מוגזמת למוזיקה משונה, מאזין לבשורה שמגיעה מעבר לים ומציעה אלטרנטיבה כהה למציאות הבהירה מדי של חיי.

הסוסים שלהם רקדו גם באוסף מופלא שיצא אי שם בסוף האייטיז. הצד שני שלו כלל רצף של כמה מהשירים המושלמים ביותר של העשור ההוא, ובינהם "ארוחת בוקר" של ה"אסוסיאייטס", ו"החיים בעיר צפונית" של "דרים אקדמי". כל מי שמלעיז על העשור ההוא - מתעלם ומוחק מהתודעה להקות מדהימות, ושירים מרטיטים לרוב. בעידן כל כך מסחרי כמו היום, שבו אפילו להקות האלטרנטיב משווקות וממותגות מראש, היה בימים ההם משהו הרבה יותר תמים, משהו שהפך את המוזיקה לכזו שחודרת הרבה יותר עמוק.

20 שנה חלפו מאז. "אקו והבאנימן" התפרקו. מקקלך יצא באמצע לקריירת סולו שממנה נשאר בעיקר ביצוע מושלם ל"lover, lover, lover" של ליאונרד כהן. ואז הוא התאחד מחדש עם סרג'נט, הם הוסיפו עוד שורת נגנים צעירים ומוצלחים, הוציא שורת אלבומים מעולים - ובסיכומו של דבר הפכו לאחת מהלהקות החשובות בהיסטוריה של הרוק, כשהם מצליחים לשמור על אותה רוח ראשונית שאיפיינה אותם - ועיקרה מחוייבות למוזיקה, כדבר ראשון במעלה. לא לכסף, לא לפוליטיקה, רק למוזיקה. ההופעה אמש הוכיחה שהם הצליחו, ושכל סופרלטיב קטן עליהם. הם נתנו ביצועים אדירים למיטב השירים שלהם, לא התביישו להשתעשע בקאברים, ועפו על גבי הסאונד המצוין הכי גבוה שרק אפשר.

אב טיפוס

הרוק הבריטי לדורותיו, וגם חלקים נבחרים מזה האמריקני, חייב להם המון (וגם הם כמובן חייבים לא מעט לאחרים, ובעיקר ל"דורז" ול"טלוויז'ן"). סוויד, אואזיס, רדיוהד, הסטון רוזס - כולם לקחו מהם הרבה מאוד, שלא לומר העתיקו. הגיטרות של סרג'נט למשל הן אב טיפוס לכל מה שבא אחריו, הוא האבא והאמא של כל השוגייזרים בעולם - והוא נתן אמש את אחת מתצוגות הגיטרה המרשימות ביותר שראיתי. בלי מילימטר של דאווין מיותר, בדיוק יוצא דופן, במגוון עשיר של צלילים והבעות, כולם מוגשים בפנים קפואות למהדרין.

ההבדל בין הארנבים לממשיכיהם, הוא של"אקו והבאנימן" פשוט אין את הטאץ הזה, לכתוב משהו שנשמע כמו להיט, שכובש תחנות רדיו, שהופך להמנון לכולם. השירים ברובם ארוכים, מתפתלים, וכל הזמן שומרים על האיזון העדין בין המריר למתוק, בלי לפסוע אפילו צעד אחד מעבר לקו שיהפוך אותם להרכב עם פוטנציאל מסחרי אמיתי.

בתחילת דרכם חברות התקליטים עוד התפתו לחשוב שאפשר יהיה לקחת את ההרכב הליברפולי הזה למקום שאליו הגיעו פעם ארבעה חבר'ה צעירים אחרים מעיר הנמל הבריטית - ולעשות מהם מיליונים. אבל זה לא קרה. וטוב שכך. אני לא יודע כמה אנשים בארץ או בעולם מכירים אותם, אני מניח שמעט מאוד. אבל טוב שיש להקות כאלה, שנשארו חצי סוד שמור, להקות לאנשים שאוהבים מוזיקה עד הסוף, לאנשים שהיו מוכנים להישאר אתמול בהופעה גם עוד שבוע, אם הלהקה היתה ממשיכה לנגן, לאנשים ששמעו אתמול את Ocean Rain - וחשבו שהחיים, לפעמים, יכולים להיות מושלמים, אפילו שליברפול הפסידה.