המיתוס חי וקיים
שלושת הכותרים החדשים בסדרת "מיתוסים" בוחנים מחדש גיבורים מיתיים. לא תמיד זה עובד אבל מי שמתגעגע לסיפור גדול יכול למצוא בהם עניין
הראשון עיוני: ארמסטרונג היא מחברת של ספרות עיונית פופולארית בענייני דתות, ונודעה לראשונה בממואר של חייה כנזירה קתולית. את המנזר זנחה, ואנחנו התוודענו אליה באמצעות "מוחמד – ביוגרפיה של נביא", שתורגם לעברית. ב–124 עמודים בפורמט קטן ובריווח כפול היא מצליחה להבהיר אפילו לקורא ששכח מזמן את שמותיהם של גיבורי המיתולוגיה היוונית, מהם מיתוסים, מדוע הם חיוניים לקיומה של תרבות אנושית – ובעיקר, כיצד התפתחו, וכיצד התפתח האדם עימם.
היא חוזרת לעידנים פרה-היסטוריים עם הילדים האוסטרלים, ציורי הקיר במערות לסקו והממצאים הפליאוליתיים כדי לבדוק איך ביקשו אבות אבותינו לחוות את העולם כמקום שיש בו פשר ומובן למעשיהם, וכיקום שיש בו מקום גם לישויות נעלמות וגדולות מהם. לקטנים, ציידים או חקלאים – כולם ניצבו בפני עובדת מותם הקרב ונזקקו לסיפורים מכונני משמעות כדי לעבור את הדרך עד לשם, ומשם – אולי אל עולמות טובים יותר, אולי אל צורות קיום אחרות. הספר מדלג בקלילות ובחן מסיפורי האלים של היוונים אל חובת הציות הקונפוציאנית של הסינים, ממיתוסים שנולדו במספוטמיה עד ל"עידן הציר", מונח שטבע הפילוסוף הגרמני קרל יספרס, והוא מגדיר יפה את התקופה בה המיתוס והלוגוס נלחמו זה בזה ופרי מאבקם היה הדתות המונותאיסטיות הגדלות. משם, הדרך אל עידן המדע וירידת קרנו של מיתוס קצרה מדי, ואם יש בספר הזה החמצה הרי היא מצויה בתיאור תהליך המעבר מאמונה בבלתי מושג לאמונה כמעט פנאטית רק במה שניתן לבחינה אנושית-מדעית.
בהיותכם אנשים קוראים, תסכימו איתה ודאי שהצורך במיתוס לא התפוגג בתרבות המערבית. להיפך: בזמנים טראומטיים כמו שלנו, אחרי המאה העשרים ובפתח עידן הטרור, הם נחוצים מתמיד לפוגג מעט את החרדה הקיומית מפני הבדידות ומפני המוות. בעקבות "Real Presences" של ג'ורג' סטיינר, שם נטען כי דווקא העדרו של האל מן האמנות של המאה העשרים היא הוכחה לצורך בו, ארמסטרונג מציעה לנו לחזור לספרות ולמצוא בה הדים לנראטיב המיתי, או לפחות מוטיבים מובילים שלו. אפשר שלא להסכים איתה כשהיא קובעת ש"הסופר והאמן פועלים באותה רמת מודעות כמו יוצרי המיתוסים", אבל חלק מן ההנאה בטקסט עיוני היא היכולת להתווכח איתו, ולחזור אל מדף הספרים הביתי בעקבותיו כדי להמשיך ולהתווכח.
שתי הערות למהדורה העברית: ראשית, Novel באנגלית איננה נובלה בעברית כי אם רומן, ואם כבר משקיעים בסדרה רצינית כזו, אפשר למצוא כמה שקלים פנויים לעורך תרגום שהיה מזדעזע קצת מתיוגם של "הר הקסמים" ו"מתחת להר הגעש" כנובלות. שנית, כשירות לציבור, אנא שיקלו לצרף למהדורות הקרובות רשימת ביבליוגרפיה עברית קצרה.
"משא": לא ראוי לפרסום
"משא" של ג'נט וינטרסון, מחברת "כתוב על הגוף", הוא סיפור של החמצה. היא בחרה באטלס שנושא על כתפיו את משא העולם כולו, וביחסים הנרקמים בינו לבין הרקולס – ויצרה טקסט צעקני ומבולבל, שאולי נעשו בו כל הטעויות האפשריות – ואולי זו בכלל רק סקיצה שהיתה צריכה להישאר במגרה, ומישהו חטף אותה משם בהנחה שהיא ראויה לפרסום.
"צעקני" פירושו כאן שוינטרסון מערבת בין הצהרת הכוונות שלה לבין הסיפור עצמו, וכשהיא מתיימרת "לספר אותו מחדש" היא לא בונה מיתוס חלופי או מסבירה את הקיים, אלא מדביקה עליו הגיגים כבדים וטרחניים בצד השתלשלות עלילתית חסרת הגיון ולא מנומקת. כדי להגיע לתיאור אמין של המפגש בין אטלס לבין לייקה – הכלבה שהוטסה לחלל בספוטניק סובייטי – צריך היה להיפטר מן היומרה לקשור בין תיאוריות פיזיקליות לבין חיבוטי נפש, בין היוצרת המתערבת בעלילה ב"אני" שלה, לבין הטריטוריה הפלאית בה ניצב אטלס. החיבורים פשוט לא אמינים. וההקדמה של המחברת, שמסתיימת ב"הנה סיפור אחד שלא הצלחתי להעלות על הכתב" היא סוג של תירוץ מתיפייף, שגם מקומו במגרה. חבל: אטלס הוא אחד מקורבנותיו של העידן המדעי. הוא נדון לשכחה בעוד אנחנו משתעשעים במחשבות על יקום גדל והולך, בטרם הצלחנו להבין את משא האנושיות או למצוא מי שיחליף את אטלס בעונשו וירים אותנו על כתפיו ושם אולי נשכון לבטח.
"פנלופאה": לקעקע את תדמיתו של אודיסאוס
"פנלופאה" של מרגרט אטווד ("מעשה השפחה", "רוצח עיוור", "הכלה השודדת") קראה שוב את ה"אודיסאה" ומצאה, כצפוי, שנעדר ממנה קולה של הגיבורה הסמויה. אילולא חיכתה פנלופה לאודיסאוס, האם היה לו בית לשוב אליו בתום נדודיו? ומה עשתה כשחיכתה – הרי לא ייתכן שכל ימיה בילתה בטוויה בפלך או בעיפעופים למחזרים שלה. האם בגדה בו? האם בכלל התגעגעה? כיצד חיה?
הומרוס איננו בהכרח דמות היסטורית, אבל יהא מחברה של ה"אודיסאה" מי שיהא – ללא ספק הוא היה גבר, והמקום שנותר במיתוס של אודיסאוס לנשים מקבע אותן בתפקידים ארכיטיפיים משעממים: גם כשהן אלות או מפתות ומדיחות, גם כשהן סירנות ששירתן משגעת לו את השכל, לעולם הן נשארות בגדר המושא העקיף של הסיפור ולא נושאו. מישהו צריך היה לחלץ את פנלופה מתוך הגורל הזה, ומי מתאים יותר מאטווד?
קבלו איפוא נובלה של התבגרות, התפכחות ועיקשות מתמדת. בניגוד לאודיסאוס, פנלופה מתווכחת עם הגורל ויכולה לו כשהיא נשארת בבית באית'קה, לשם הגיעה ככלה צעירה, חכמה וצינית מכפי שנותיה, ועם היעדרותו המתמשכת של הגיבור שהיא לומדת לבוז לו, הפכה לשליטה בטריטוריה בעייתית. בשעה שהוא נאבק עם קיקלופ, היא נלחמת על מקומה בהיררכיה המשפחתית, ומנצחת. כשהוא מסתמך על כוח הזרוע, היא מסתייעת בתבונה ובתחכום הרפלקטיבי שצברה עם הזמן. בעוד שקשריו עם סביבתו רופפים עד מאוד, היא יוצרת לעצמה קבוצת תמיכה נשית שאותה לא יבין לעולם. עד כדי כך לא יבין, שבבואו הביתה יהרוג את המשרתות של פנלופה. מדוע מיהר כל כך לתלות אותן? לכו ל"אודיסאה" ותמצאו, כמו אטווד, שההסבר לא הגיוני.
הסיפור מובא מנקודת מבטה של רוח רפאים רווית הומור, ומוגש לקורא כמונולוג. בעולם בו היא שרויה כעת, אפשר להציץ עלינו ולראות עד כמה אנחנו מגוחכים ונלעגים ואנושיים, אבל אנחנו לא מעניינים את פנלופה הרפאית, כי בעצם רק אחרי מותה ניתן לה קול בו היא יכולה לספר מה עבר עליה – ותמצאו שהסיפור מרתק לא פחות מעלילות הגבורה, שלל הקרבות או שמא סיפורי הזימה ומשתאות השיכורים של אודיסאוס ומרעיו.
המיתוס של פנלופה נע במקביל בארבעה צירי עלילה: אחד בעולם המתים, השני הוא סיפור חייה בגוף ראשון, השלישי מתמקד בעקיצות שהופכות לקעקוע מושלם של תדמיתו המוכרת של אודיסאוס, והרביעי הוא תוספת מעניינת בדמות מקהלת המשרתות, שמציגות זווית ראייה שונה מאוד משל גבירת הארמון, ומטבע הדברים טרודה בעיקר בשאלה, למה אודיסאוס רצח אותן. גם המשרתות הן רוחות רפאים, ובין המודעות שלהן לזו של פנלופה מצליחה אטווד להפיח חיים לא רק בדמויותיה, אלא גם בחיי היום יום של יוון העתיקה, בהיסטוריה של הנשים והנשיות בתוכה, ובמסע הארוך שלהן להשתחרר מן התפקידים שמחברי המיתוסים והגברים השליטים בעולמן הועידו להן. האם יצליחו? תקראו, ואחר כך, בבקשה, שובו ל"אודיסאה", ותגלו שגם אודיסאוס עצמו אינו בדיוק סיפור של מאבק מוצלח, בפיתויים כמו באויבים. ודווקא משום כך אנחנו מוצאים בו עניין אלפי שנים אחרי שסיפרו עליו לראשונה. עכשיו גם פנלופה מעניינת.
תולדות המיתוסים, קארן ארמסטרונג. מאנגלית: דרורה בלישה. ידיעות אחרונות, 130 עמודים; משא, המיתוס של אטלס והרקולס. ג'נט ווינטרסון. מאנגלית: עודד פלד. ידיעות אחרונות, 147 עמודים; פנלופאה, המיתוס של פנלופה ואודיסאוס. ידיעות אחרונות, 159 עמודים
