כמה מיתוסים מופרכים על שיתוף קבצים
דו"ח שהזמינה תעשיית המוזיקה בקנדה מנפץ כמה סטיגמות על שיתוף קבצים: צעירים נוטים יותר לשלם על המוזיקה שהם צורכים, מבוגרים משתמשים יותר בתוכנות השיתוף, ורוב אלה שלא קונים דיסקים לא עושים זאת בגלל שיתוף הקבצים
דו"ח מפורט בן 144 עמודים אודות הרגלי צריכת המוזיקה בקנדה, בהזמנת התאחדות תעשיית המוזיקה במדינה (CRIA), מנתץ כמה מיתוסים על משתפי הקבצים (ולא לטובת התעשיה). הסקר, שנערך בחודש פברואר ומתבסס על 1,229 ראיונות טלפונים עם נשאלים בני 13 ומעלה, מגלה לראשונה כי בניגוד לסברה המקובלת, משתפי הקבצים אינם "ילדים".
גולשים בני 33-45 מדווחים כי 31 אחוז מהקטלוג המוזיקלי במחשב שלהם מבוסס על שירים שהורידו מהרשת בהשוואה ל-27 אחוז המבוסס על תקליטורי המוזיקה שלהם (ripping).
לעומת זאת, השיעור הנמוך ביותר של צרכני מוזיקה שנוטים לא לשלם עבור השירים שהם צורכים התגלה, במפתיע, בקרב בני 13-17. בני גילאים אלה קנו בממוצע 11.6 דיסקים בששת החודשים האחרונים, לעומת 10.9 דיסקים בקרב בני 18-24.
רק 10 אחוזים לא קונים דיסקים בגלל שיתוף קבצים
עוד נתון מעניין מצביע על כך ששיעור הפיראטיות אינו כה גדול כפי שנדמה. 36.4 אחוז מכלל הנשאלים דיווחו כי מקור הקטלוג המוזיקלי הממוחשב שלהם הוא מתקליטורי המוזיקה שעברו ripping (בסך הכל 36.4 אחוז), 20.1 אחוז דיווחו על הורדת שירים בתשלום, 8.8 אחוז ציינו כי הם מקור השירים בדיסקים שלוו מחברים ורק 32.6 נקבו בתוכנות שיתוף קבצים כמקור המוזיקה שלהם (2.9 אחוז העדיפו לייחס את הקטלוג המוזיקלי שלהם ל"מקורות אחרים").
מבין הנשאלים שלא קונים דיסקים, רק 10 אחוזים ציינו את שיתוף הקבצים כסיבה להימנעות מרכישה. סיבות נפוצות אחרות הן המחירים הגבוהים (16 אחוזים), מוזיקה משעממת (14 אחוזים), אין זמן לקנות (13 אחוזים), יותר מדי מוזיקה (9 אחוזים), נגד קניית מוזיקה באופן עקרוני (7 אחוזים), זמינות המוזיקה ברדיו (7 אחוז), טעם מוזיקלי שהשתנה (6 אחוזים) ועוד.
נוסף על כך, המחקר מגלה כי רק 25 אחוזים מהנשאלים שהורידו שירים באמצעות תוכנות שיתוף גילו כי מעולם לא רכשו את השירים האלה בעקבות ההורדה, אך רוב המשיבים רואים בשיתוף קבצים כפלטפורמה לגילוי מוזיקה חדשה.
כמה הסתייגויות
יש להניח כי משתמשים רבים חששו להודות כי הם משתפי קבצים, בעקבות התביעות הרבות שהוגשו נגד משתפי קבצים בצפון אמריקה. לא מן הנמנע כי אחוז הפיראטיות בקנדה אינה זהה למצב בישראל (תחושת הבטן מורה כי כאן הצעירים קונים פחות דיסקים מכולם). עם זאת, יש בממצאים האלה כדי להבהיר כי כמה מהסיסמאות של תעשיית המוזיקה היו מופרכות מלכתחילה.
ראשית, גם אם רשתות שיתוף הקבצים מונעות מתעשיית המוזיקה חלק מההכנסות המצופות, הן בהחלט לא הסיבה העיקרית למשבר של התעשייה, שהיא היא התיישנות המודלים העסקיים הקיימים.
השנים האבודות של תעשיית המוזיקה
אם לנסח השערה זהירה, הצעירים קונים יותר מוזיקה בגלל שהם צרכנים נוחים למותגים שמייצרת התעשייה בפס יצור בנוסח בריטני ספירס, שאקירה ואבריל לווין. תעשיית הבידור יודעת לפםפם את המותגים האלה בכל ערוצי השיווק שעומדים לרשותה - MTV, טלפונים סלולריים, רדיו, אתרי מעריצים ברשת, חנויות ועוד, וכן מיתוג ספירלי - כוכבים שמפרסמים בגדים, בגדים שמפרסמים כוכבים, כוכבים שמפרסמים נגני מוזיקה ועוד. הדגש הוא על הכוכב כמותג צרכני רב זרועות.
הקהל היותר מבוגר בעייתי לחברות המוזיקה - הם לא נוהים כל כך אחר אופנות, בוחרים את המוזיקה על פי המוזיקה ולא על פי הבטן, החזה או הלבוש, וטעמם המוזיקלי מגוון יותר, כזה שלא מוצא תשובה בחנויות המוזיקה הרגילות. בתעשיית המוזיקה יכולים להסתכל על החצי המלא של הכוס ולהתעודד מכך שהקהל הצעיר נוטה לשלם עבור המוזיקה שלו, אך מאחר ובני ה-33-45 הם כח קנייה משמעותי, אין שום סיבה לאופטימיות.
מבחינת התעשיה, אלה צרכנים שבעבר, בעידן הדיסקים, שילמו על המוזיקה שלהם וכעת הם קהל אבוד. במקום לבכות על שיתוף הקבצים, בכירי חברות המוזיקה היו יכולים להקדיש להם את מרב המאמצים בשנים האבודות האחרונות. תחת זאת הם העדיפו לתבוע יותר מ-10,000 חובבי מוזיקה צעירים, מהמאגר המתדלדל של לקוחותיהם. עוד כמה עשרות אלפי תביעות כאלה - וכל התעשייה תלך פאייפן.
