אבידה זה כואב

"קרוב לבית" נכתב על-ידי המחזאית הצעירה דפנה רובינשטיין דווקא כשהייתה רחוק מכאן, באנגליה, והמחזה זכה שם להצלחה באנגלית לפני שתורגם לעברית והועלה בתיאטרון הקאמרי.

זהו סיפורו של יואב, שמתגייס לצנחנים למרות שהוא לא ממש רוצה ומוצא את מותו הטראגי בירי מאש כוחותינו. מה שנותר לנשארים מאחור, ההורים והחברה, הוא הצער, הבדידות וההאשמה הסודית. מי שחושף את הרגשות המודחקים הללו הוא כתב "במחנה", שבא לעשות כתבת פרופיל במלאת שנה למותו.

הכתיבה של רובינשטיין תמציתית ומדויקת, והיכן שהמילים נגמרות היא גם מוסיפה קטעי ריקוד אקספרסיביים ולא ממש הכרחיים, אם כי בוצעו במיומנות רבה (כוריאוגרפיה: מירה רובינשטיין). השירים שמלווים את קטעי הריקוד הם באנגלית, אך על הבמה הישראלית הם מעוררים תחושה קצת מאולצת.

אך זהו פגם קטן, כי על הבמה הלבנה שעיצבה אראל דר, מייצרת רובינשטיין דרמה חריפה שנעה בטבעיות בין עבר להווה, כשהחייל המת מלווה את פרקי ההתמודדות של הנשארים בנוכחותו הבלתי נראית. לביא זיטנר משכנע בתור הכתב הנבוך, שהולך ונגרר לתוך הסיפור בעל כורחו, ושיר אידלסון מצוינת בתור החברה העוקצנית, שניסתה לשכנע את החייל להוריד פרופיל. עידו מוסרי אנושי ומעורר הזדהות בתור המת-החי. אך מעל לכולם, שירי גולן ושמואל וילוז'ני, שפשוט קורעים לך את הנשמה בתור ההורים השכולים. בסוף קשה למצוא עין יבשה באולם. טרגדיה ישראלית עד כאב.