יאללה הכוח!!!

נכנסתי לאלפא רומיאו החיה שלי, הכנסתי לראשון והתחלתי בנסיעה לדרך האהובה עליי ביותר - הדרך לאיצטדיון לעוד משחק בליגת העל. קיוויתי שהפעם אני הולכת לראות את "הכוח ירושלים", הקבוצה שאני מכורה לה, משפילה את "הפועל אשדוד".

אני נותנת קצת גז, והטורים עולים כמו הטורים שעלו לי בלב כשאני רואה לצידי ברמזור את הקפטן החתיך הזה סער פדידה, הוא מסתכל עליי ורואה איזו בלונדינית ובטח תוהה מה בחורה נוהגת בכזה רכב. ואצלי, לעומת זאת, המוח לא מצליח לספק מחשבות, והעיניים בוהות בו ובכל הפוזה הזאת שמסביבו.

תכף אני אמצא את עצמי מחובקת עם אוהד בן 70

השעה 20:50 והמשחק מיד מתחיל. השופט שורק, והעיניים שלי ננעלות על פדידה, העיניים הכחולות משתלבות לי יפה עם המדים של הקבוצה. הכדור שהוא קיבל לרגליים היה אחת המסירות הטובות שראיתי לאחרונה, והוא כמובן לא מאבד את השפיות, מתקרב לשוער אשדוד, עובר אותו בכזה קור רוח אופייני ומכניס את הכדור פנימה.

ליאת רוויה הגניבה תמונה של החבר'ה בחדר ההלבשה

הקהל קם על הרגליים, האוהדים משתוללים, כולם מתחבקים עם כולם. פתאום אחרי סערת הגול אני מוצאת את עצמי מתחבקת עם אוהד בן 70 בלי שיניים, קיבלתי זעזוע קל כשהוא נתן לי נשיקה על הלחי, אבל אחרי גול כזה, ועוד של פדידה השווה הזה, אני סולחת לעצמי וגם לסבא'לה הזה על הנשיקה הזאת.

השחקנים נכנסים למנהרה, מפלסים את הדרך בין התקשורת לחדרי ההלבשה, עוברים לאזרחי ובנוהל הרגיל - אחרי כל ניצחון הם הולכים לחגוג ב"קינג" של פדידה. אלוהים יודע כמה הם חוטאים שם, חלקם נשואים ולחלקם יש חברות, אבל זה לא מפריע להם להתחבר אל המעריצות שמעמיסות את הפאב הזה בכל הזדמנות.

אני עושה את הדרך הביתה רגועה ושלווה, מחכה בציפייה לשבוע הבא, למשחק הבא, למפגש הבא עם פדידה השחקן הגדול של הקבוצה שלי. יאללה הכוח!!!