היה לא טוב, ולא טוב שהיה
"האם ילמדו הפוליטיקאים משהו מכשלונם של תשדירי התעמולה ומחוסר רצונו המובהק של הציבור לצפות בהם? ספק גדול". אריאנה מלמד מסכמת שבועיים של טלוויזיה בלתי איכותית, עם המתים - בגין ורבין - שהמפלגות בחרו להעיר מרבצם
אוף, ברוך שפטרנו. כנראה שהעונש היה כבד מדי הפעם לרוב הצופים, שסירבו להיפרד מן האינטליגנציה שלהם ערב ערב לטובת מוצרי-טלוויזיה נחותים למדי ששייכים לעידן דינוזאורי, בו פוליטיקאים מאמינים שכל הצופים הם גם מטומטמים, וגם טירונים מוחלטים בבהיה במסך. ברור ששתי התכונות גם יחד לא מתקיימות באיש, אבל מה אכפת לפוליטיקאים? ממילא הם לא מממנים את הפארסה הזאת מכיסם. אנחנו מממנים.
אז לקראת הסוף ולשם חידוד המסרים, העירו את המתים מרבצם – גם בגין וגם רבין קפצו לבקר ולשכנע, גם קולו של אריאל שרון גוייס. אף אחד לא שאל אותם אם הם רוצים להשתתף בפארסה הזאת. אף אחד לא שאל אותנו. אנחנו רק מממנים.
האם ילמדו הפוליטיקאים משהו מכשלונם של תשדירי התעמולה ומחוסר רצונו המובהק של הציבור לצפות בהם? ספק גדול. במדינות קצת יותר מתוקנות משלנו, מועמדים שרוצים זמן-אוויר בכלי תקשורת אלקטרוניים, קונים אותו. בין דאורדורנט לקרן השקעות, הם מחדדים את המסר כאוות נפשם, ומי שלא הולך לסידורים בהפסקת פרסומות עשוי לזכות בדקת צפייה או שתיים.
בלוק-תשדירים הוא המצאה די מפגרת של ימי הטלוויזיה החד ערוצית והחוק המשונה שאסר על פוליטיקאים להתראיין בשבועות שלפני הבחירות, למען לא יטו חלילה את דעתו של הבוחר הנבון לכאן או לכאן. סעיף החוק הזה לא מקויים מזה שנים. השכם
והערב, בכירי כל המפלגות פטפטו את עצמם לדעת בכל ערוץ תקשורת אפשרי – ושבו בערב להתנחל על המסך. על חשבוננו.
הצרה הגדולה שלנו כציבור – בוחרים או צרכנים – היא זכרוננו הקצר. אם אפשר ללמוד משהו מתקדימים היסטוריים במדינה הזאת, לכל ממשלה קשה להוציא כאן את ימיה הקבועים בחוק. אבל גם אם תקום ותיפול תוך שנה, מי יזכור אז את הכשלון הטפשי והמיותר ואת ים המלל שנשפך סביבו? לא הפוליטיקאים, כמובן. אולי, אולי הפעם נזכור זאת, כי שוב שילמנו, ושוב - כדרכנו – יצאנו פרייארים גמורים.
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
