הגידו כן לזקן

"בני ה-60 וה-70 מקיפים את המאסטר כמו ילדים נלהבים, ומגיבים בתרועות כשהוא נעתר ומתייצב לפניהם לסדרה קצרה של תנועות מלוות בהסברים והוראות שאני לא מבינה.כמה בני 82 שאתם מכירים יכולים להניף רגל ישרה גבוה באוויר?" רחל בית אריה מצטרפת למתאמני הטאי צ'י ומגלה כי "והדרת פני זקן" היא הוראה כמעט מיותרת בסין

רחל בית אריה, סיןפורסם: 03.04.06 , 11:43

כל בוקר, בערך בשמונה, כשהשמש רק מתחילה לטפס מעבר להרים, אני יוצאת מהבית, מנופפת שלום למו, שומר הבניין החייכני, וצועדת בתוך תנועה של שעת עומס אל הכיכר, לשיעור טאי צ'י, או טאי ג'י צ'ואן, כמו שהסינים אומרים.

כולם שם מבוגרים ממני בשלושים שנה לפחות. רובם פנסיונרים שמבלים את הבוקר בסדרה של תנועות איטיות תחת הדרכתן של חואנג וליו, שתי בנות שישים שמובילות את האימון היפה, האיטי והמרגיע הזה, באמנות בת מאות שנים, בתנועות שהן חיקוי של תנועות בעלי חיים ועצים ורוח, המבקשות לחבר את האדם לטבע. כך מתחיל היום של רבים מזקני ליג'יאנג.

סין היא מדינה שמזדקנת במהירות. תוחלת החיים עולה, הרפואה משתפרת, הילודה יורדת, והגיל הממוצע עולה בהדרגה. האוכלוסייה המבוגרת היא עוד כאב ראש בים הבעיות שמנהיגי סין צריכים להתמודד איתן. בחברה שצועדת לעבר מודרניזציה מהירה, ובמשפחות שיש בהן רק ילד אחד, המסגרת המסורתית של דאגה להורים מתחילה להישבר. בתי אבות הם יקרים ונדירים, ולא מעט זקנים נשארים לבדם כשהילד היחיד נאלץ לעבור לעיר אחרת. המחוז שלנו, יוננאן, רעש וגעש בחודש שעבר כשפורסמו חדשות על איש בן 70, פרופסור באוניברסיטה, שנמצא מת מזה שבוע בדירה בקונמינג. איך זה ייתכן, שאלו כולם, שאיש כזה יחיה וימות לבדו, בלי שאף אחד ירגיש? "אנחנו הופכים להיות אמריקה", אנשים התלוננו.

ולמרות זאת, זיקנה עדיין נחשבת מעלה ודרגת כבוד בסין, ובעיקר בעיירות קטנות יותר, כמו ליג'יאנג. בני ה-70 וה-80 כאן הם "אנשים זקנים", לא "קשישים" או "מבוגרים" או "בני גיל הזהב". בחברה שמכבדת את ותיקיה, זיקנה היא תעודת כבוד ולא מילה גסה שצריך להמציא לה שמות חלופיים. בהרבה מקרים, לזקנים יש תפקיד חשוב במשפחה. סבא וסבתא הם אלה שמגדלים במשפחות רבות את הנכדים, כשההורים עסוקים בבניית קריירות, ולפעמים מתגוררים בכלל במחוז אחר. אחווי, חברתי, מתלוננת שעבור הבת שלה סבתא היא מקור סמכות עליון ואוכפת משמעת יעילה, אבל לאמא מותר להתחצף.

ברחבת הטאי צ'י שלנו, מול מלון פאר, עם הר השלג ברקע ותנועת מכוניות סואנת משני כיוונים, שני זקנים מושכים כבל חשמלי ארוך מאד (באיזה עוד מלון ארבעה כוכבים מאפשרים לכמה זקנים חובבי ספורט להעביר כבל באמצע הלובי? אני תוהה), ומחברים לטייפ קטן. האימון מתחיל. המורה חואנג בראש, וכולנו בשורות מאחוריה, לצלילי כינורות סיניים רוגעים והוראות שמישהי צורחת מתוך הקלטת. אחרי שלוש או ארבע קאטות (קאטה היא סדרת תנועות), עוברים להתאמן עם חרב ארוכה, או מניפה אדומה, ובין לבין כולם מעשנים וצוחקים, מחלקים גבישי סוכר ומעדכנים זה את זה, ואותי, ברכילות המקומית. מדי פעם הם מספקים קטעי סיפורים מחיים סוערים מאד: מחנות חינוך מחדש, שירות צבאי ועבודות משונות בחלקי ארץ מרוחקים.

יום אחד, בשבוע שעבר, חלפה פתאום התרגשות בקבוצה שלנו, כשאיש מבוגר מאד, רכוב על תלת אופן, עצר לידנו. ליו הציגה אותו בפני כמאסטר חה, מורה נערץ לטאי צ'י שהיה מרותק למיטתו כמה חודשים בגלל מחלה, ורק היום הגיע סוף סוף לשיעור. בני ה-60 וה-70 מקיפים את המאסטר כמו ילדים נלהבים, ומגיבים בתרועות כשהוא נעתר ומתייצב לפניהם לסדרה קצרה של תנועות מלוות בהסברים והוראות שאני לא מבינה. חה הוא בן 82, בן מיעוט הנאשי, ומדבר בדיאלקט מקומי כבד. הוא זוכה לכבוד עצום ובלתי מוסתר מכל הסובבים אותו ונראה שלגמרי בצדק. כמה בני 82 שאתם מכירים, אחרי מחלה ממושכת, יכולים להניף רגל ישרה גבוה באוויר?

והדרת פני זקן היא הוראה כמעט מיותרת בסין. כמעט לכל הזקנים שראיתי כאן, יש הדרת כבוד מלאת עוצמה, שקטה ובלתי ניתנת לערעור. כמעט כל פרצוף חרוש קמטים שאני רואה כאן מספר סיפור. ואולי זה קשור להיסטוריה של סין במאה האחרונה. אדם בגילו של מאסטר חה, נולד לתוך חברה פחות או יותר פיאודלית, עבר מלחמות ומהפכות ותקופה של קומוניזם קשוח, ומזדקן לתוך כלכלת שוק מתפתחת בקצב רצחני וגלובליזציה מתגברת. כל שיחה עם איש כזה היא כמו דפדוף בספר היסטוריה. מי שאחרי חיים כאלה, יכול לצאת ולרקוד עם מניפה באמצע היום, מול רחוב ראשי, תיירים ממהרים ושלטי פרסומת, הרוויח ביושר את כל הכבוד שהחברה מסוגלת לתת לו.