מותה של אישה

פמיניזם היא מילה טעונה שמשמעותה והגדרותיה השתנו עם הזמן. בתחילת המאה העשרים התייחסה המילה לרעיון שנתפש כרדיקלי לזמנו ואפשר לרעיות ולאמהות להיפרד מהמטבח לפרק זמן ארוך מספיק על-מנת שיוכלו לצאת ולהצביע. בשנות השבעים גררה המילה דימויים מעוררי התנגדות של לסביות שורפות חזיות אשר יצאו להפגין בכיכרות למען הפלות חוקיות ובשם בעלות האישה על גופה. כיום, עם תום עידן האידיאלים, התרוקנה המילה מתוכן ונושאות דגל השוויון בין המינים נתפשות לא פעם כקלישאות מעוררות פיהוק. ב-1928, כשהעיתונאית סופי טרדוול כתבה את המחזה האקספרסיוניסטי "מכינאל", פמיניסטית היתה כל מי שחיה את חייה כמותה. טרדוול סיימה את לימודיה באוניברסיטת ברקלי והחלה לכתוב עבור ה"San Francisco Bulletin". משם המשיכה לסקר את מלחמת העולם הראשונה עבור ה"New York Herald", עד לרגע בו סירבו עורכי העיתון לאפשר לה לדווח מהחזית. בשנת 1927 סיקרה את משפטה של רות סיינדר, קורבן של נסיבות חייה אשר נשפטה שנה מאוחר יותר על תכנון וביצוע רצח בעלה והיתה לאישה הראשונה שהוצאה להורג על כסא חשמלי בארה"ב. סיפור חייה ומותה של סיינדר היה הבסיס למחזה מאת טרדוול אשר מתאר את שחיקת חייו של האינדיבידואל בתוך מכונת הסדר החברתי.

בשבוע הבא יעלה המחזה לראשונה על הבמה בישראל. ההצגה, בבימויו של סיני פתר, תציג בתיאטרון החאן בירושלים ואת התפקיד הראשי תגלם השחקנית שרון שטרק. "המחזה הזה הוא תחנות בחייה של הגיבורה, כשבכל אחת מהן היא נשחקת עוד ועוד על-ידי חברה שמציבה לה פונקציות ברורות שאין לה שום יכולת לעמוד בהן", אומרת שטרק, "מצפים ממנה להתנהג בצורה מסוימת במשרד שבו היא עובדת, יש לה תפקיד מוגדר כבת, כאישה נשואה וכאם והיא נכשלת פעם אחר פעם. היא לא מתברגת, שוקעת לדיכאון אחרי לידה, היא לא אוהבת או נמשכת לבעלה ולכן בקושי מתפקדת כאישה. כשהדיכאון בלתי נסבל היא מחליטה למרוד, יוצאת אל הצד האפל של העיר, פוגשת גבר שהוא ההיפוך המוחלט של החיים המתוכנתים שהיא חיה ומשם הכל מתדרדר".

קלארק גייבל כחול לבן

את הגבר שמשחרר ומשנה את חיי הגיבורה, גילם בהפקה המקורית שהציגה בניו יורק בסוף שנות ה-20 השחקן קלארק גייבל. בישראל מגלם אותו לירון ברנס. "אני מביא את השינוי לחייה ומייצג את החופש, הפרוע, החיים הלא צפויים שאינם מובנים על-פי סדר מכוון. היא נמשכת ונשאבת לזה, ובסופו של דבר, אני הקטליזטור שגורם לה לבצע את הרצח", הוא אומר.

טרדוול אמנם נסמכה על דמותה של סיינדר, אך במחזה היא הרשתה לעצמה חופש להוסיף לדמות מדמיונה. "הדמות שלי יותר קורבנית, יותר נסחפת עם החיים ופחות שולטת בהם, בעוד שסיינדר היתה, על-פי התיאורים, מאוד מניפולטיבית וחזקה", אומרת שטרק. לדברי השחקנים, מימד הדמיון שנוסף על הכרוניקה הביוגרפית מאפשר להם מגוון רחב של פרשנויות. שטרק וברנס רואים בכל הדמויות במחזה קורבנות של הסדר החברתי במידה כזו או אחרת. "כולם חיים בתוך מכונת ייצור שמפעילה לחץ בלתי פוסק, דורשת הספק ולא משאירה מקום לחריג. כתוצאה מזה כל הדמויות, גם המדכאות לכאורה, הן בעצם קורבנות של המערכת ואין להן אפשרות להימלט", מסבירה שטרק, "זה מחזה שמציג את האישה כאובייקט שהאופציות היחידות שעומדות בפניו הן להינשא או להפוך לזונה. לא להתחתן נחשב לאקט לא הגיוני כלכלית וחתונה סוגרת את האופציה לקריירה. במובן זה יש בו אמירה פמיניסטית".

כשהמחזה הוצע למנהלו האמנותי של החאן, הבמאי מיקי גורביץ', עלתה שאלת הרלוונטיות שלו לישראל בשנת 2006. "ככל שהתעמקנו בטקסט שנכתב בשנות העשרים בארה"ב, הוא נראה לנו יותר ויותר רלוונטי, בגלל המרדף אחרי הכסף שלא מאפשר לך להרפות לרגע, ששוחק ומוציא מאתנו הרבה אלימות", אומרת שטרק, "האלימות בישראל לא נובעת רק בגלל המצב הפוליטי-בטחוני. אין לי ספק שזה נגזרת של הכלכלה ומכאן הרלוונטיות".

במאי ההצגה, סיני פתר, המתארח לראשונה בתיאטרון החאן הירושלמי מגדיר את המחזה, שהציג על הבמות החשובות בעולם בהן הנשיונל תיאטר בלונדון, כתאווה לבמאי ולשחקנים. "זה שילוב מושלם בין מה שהמחזה אומר לבין הקונטקסט החברתי שבתוכו אנו חיים", אומר פתר, "זה מחזה שהוא לחלוטין לא נושא דגל במובן זה שהוא אינו פלקטי. אין בו גיבורה צודקת והמציאות שהוא מציג לא נקייה. בתקופה שבה איבדנו את הסבלנות לאנשים רגישים ושונים, חשוב לדבר על אותם אנשים שונים ורגישים".