למה לא הצבעתי

לקראת הבחירות נזפו פרשנים, פוליטיקאים ואנשי ציבור מודאגים במי שהתלבט אם להגיע לקלפי. "שלא יקטר אחר-כך על המצב במדינה, שלא יתבכיין על השחיתות", גערו במי שהתמהמה במימוש זכותו/חובתו הדמוקרטית. לאמיתו של דבר, במציאות הפוליטית הישראלית, אין לכך כל בסיס, נהפוך הוא: דווקא מי שמצביע מנציח את חוסר השפעתו. מי שמשתתף בהליך הבחירות מכשיר למעשה את השחיתות ומקנה לגיטימציה להמשכה.

קחו למשל את מאות-האלפים שבחרו בפעם הקודמת "שינוי" כדי למגר, או לפחות לצמצם את השפעת החרדים, ולעקור את שסימל לדעתם את מקור השחיתות במערכת הפוליטית שלנו. לאחר שנתנו בידי נבחריהם כוח משמעותי למדי, במה הסתכמה השפעתם? מפלגתם נמחקה ללא זכר, ומול הריק הזה מתייצבת ש"ס מחוזקת ומורחבת. דווקא לאחר הצלחה אלקטוראלית כבירה, ובצל התקוות הנשגבות, הלהט והתום, סך השינוי שהתחולל בשלוש שנים הוא אפס, אם לא למטה מזה. נותרו רק זיכרונות של יהירות פומפוזית - ושל פרשת פריצקי.

דוגמה נוספת מהעבר הרחוק יותר: שערו בנפשכם מה הייתה תחושתם של מצביעי "צומת" לגבי יכולת ההשפעה באמצעות הקלפי. הלא לאחר שמילאו את חובתם והטילו את הפתק, התבוננו בתדהמה ובחלחלה בנציגיהם מכריעים את הכף בעד הנסיגה אותה ביקשו למנוע. יתרה מזו, בעצם שליחת נבחריהם לכנסת לא מנעו מצביעי צומת - תנועה שחרתה על דגלה ממשל תקין וניקיון כפיים - את תופעת השחיתות, אלא אפשרו לה לנסוק לגבהים חדשים, עת שניים מנבחריהם (כולל גיבור פרשיית סמים עתידי) התכחשו למצעם ולמשנתם המוצהרת תמורת שררה - ומיצובישי.

אך אולי הדוגמה האולטימטיבית היא המקרה של שרון וההתנתקות. כאשר הצביעו אנשי ליכוד בבחירות הקודמות, משוכנעים היו שהצבעתם מונעת נסיגות חד-צדדיות, אותן הציעה המפלגה היריבה. בפועל עוותה כוונתם כליל, ודווקא אלה שהפצירו בהם להצביע נגד צעדים חד-צדדיים ללא תמורה, תרמו - מי במעשה ומי במחדל - לביצוע המהלך. וגם במקרה אומלל זה, השתתפות תומכי שרון בהליך הדמוקרטי לא פעלה לצמצום השחיתות, אלא להגברתה - מחלוקת משרות כדי להבטיח תמיכה בנסיגה ועד לפעלולים של עמרי.

לפיכך מצטיירת תמונה עגומה, בה הברירה שהבוחר הישראלי לרוב ניצב בפניה איננה בין חלופות רוויות שחיתות לאלו הנטולות שחיתות, אלא רק בין גרסאות שונות של שחיתות, אשר עצם ההשתתפות בטקס הבחירות רק מקנה לה חזות של הכשר, ויוצר רושם של השלמת האזרח עם המתרחש.

ישנה כמובן סיבה נוספת לכך שההצבעה לכנסת הולכת ומאבדת את משמעותה עבור רבים - זוהי התחושה שתוצאות הבחירות אינן קובעות כלל עניינים בעלי חשיבות ממשית. האחרונים מוכרעים במסגרות אחרות שאינן נבחרות, ואשר רוב הפוליטיקאים אינם אלא עושי דברן - אליטות הממון, המדיה והמשפט. במסגרות הללו נקבעים גבולות הראוי ובלתי ראוי, תחומי הלגיטימי והבלתי לגיטימי, מיהו אתרוג חביב ומי תפוח רקוב. היות והנמנים עם מוקדי הכוח האמיתיים במדינה אינם עומדים לבחירה, ההצבעה ביום הבחירות אינה אלא מהלך שולי בקביעת סדר היום הלאומי ובמימושו.

מהסיבת הללו, ואל מול הריקנות והרדידות בתפריט הפוליטי המוגש לבוחר הישראלי, ולאור פשיטת הרגל המוסרית והרעיונית בזירה המפלגתית כולה, על עליבות אנשיה ודלות תכניה - הימנעות מהשתתפות בבחירות אינה מעשה של ניכור ואדישות, אלא של אקטיביזם פוליטי צרוף, ששורשיו באכפתיות כואבת. זהו מעין מרד אזרחי בלתי-אלים ומחאה רועמת, המתריעה שכך אי-אפשר להמשיך. ייטיבו בעלי השררה להטות לה אוזן, שהרי התעלמות ממנה טומנת בחובה סכנה גדולה עבור כולנו.

ד"ר מרטין שרמן, החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב