פרננדז כשל בפן הרגשי ובזרים
"יש חשיבות לשחקנים זרים שמסתגלים לשינויים, אולם פרט ללרואה - הזרים של בית"ר ירושלים אינם כאלה". איל לחמן על הקשיים בטדי ועל מאמן עם ידע רחב, שלא מכיר את הפן הרגשי בכדורגל שלנו
קצב האימון המהיר ורמת הדרישה של פרננדז להתנפל על כל כדור הינה די חדשה לכדורגלן הישראלי. בשלב הראשון הזינוק ללחץ כלל לא קיים, בשלב השני, כתוצאה מהקצביות באימון השחקן מגיב, אך באיחור, ובית"ר סבלה מכרטיסים אדומים רבים (תומר בן יוסף, איגור מיטרסקי ואלירן חודדה).
בשלב השלישי השחקנים כבר תוקפים את הכדור בטיימינג הנכון ובמשחקיה הטובים הגיעה בית"ר לשלב הזה. מה שפרננדז לא לקח בחשבון זה שבישראל יש גם את השלב הרביעי: חזרה לשלב ההתחלתי, בו הקבוצה לפתע פתאום מאבדת את מה שתורגל עד כה.
פרננדז. לא לקח בחשבון את החזרה לשלב ההתחלתי (צילום: אמנון פיקר)
מבנה מרכז השדה של בית"ר השתנה מספר פעמים, ממבנה של רביעייה מכווצת לאמצע במשחקיו הראשונים של פרננדז (עמרי אפק מימין, מזואה אנסומבו מאחור, ז'רום לרואה מלפנים ומאור מליקסון משמאל) לקו ישר שפרוש על כל הרוחב (אבירם ברוכיאן או לרואה מימין, אנסומבו במרכז, לרואה או יואב זיו כשחקן מרכזי נוסף ופבריס פרננדז בשמאל). מרכז שדה זה הוא גם החלק הדומיננטי של בית"ר ירושלים, במילים אחרות זו החוליה שאמונה על התכונה הבולטת במשחקה של בית"ר, דהיינו הנעת הכדור.
המסר הבולט הוא הפיכתה של בית"ר לקבוצה מהירה בחלק האחורי. המגמה כיום בעולם היא לכתר בכל העמדות מקסימום שחקנים שבסיסם הם שחקנים קדמיים, טכניים ומהירים. יואב זיו שהועבר מעמדת החלוץ לקשר אחורי ודוד אמסלם מעמדת המגן לעמדת בלם הם הכלאות פנטסטיות של פרננדז. זיו מזכיר את חסן סלהימדיץ' מבאיירן מינכן, שהתחיל כחלוץ והפך לקשר מגוון ובמקרים מסוימים גם מגן ימני, מה שמרים באופן משמעותי את היכולת ההתקפית של המרקם כולו.
בדיוק כמו ששחקנים זרים זקוקים להיכרות עם האופי המיוחד של הכדורגל הישראלי, כך גם אצל פרננדז כמאמן זר, נותרו עדיין שני אלמנטים היחידים שמאפיינים את הכדורגל הישראלי, והם הבודדים שלואיס לא עלה עליהם. הראשון הוא נושא החזקת הכדור, בולטת לעין העובדה שאצל פרננדז הכדור נע באופן מתוכנן משחקן לשחקן. פרננדז עדיין לא הבין שרוב קבוצות היריב מקפידות על חזרה מהירה לעמדות המוצא, ובית"ר במבנה הנוכחי של מרכז השדה שלה כשהיא מניעה את הכדור, היריב כבר מאורגן ודווקא בית"ר כקבוצה המניעה והדומיננטית, היא זו שחשופה.
האלמנט השני הוא הפן הרגשי. אם שחקני בית"ר, שהוזהרו כל כך על ידי פרננדז לפני המשחק עם כפר סבא, היו מתייחסים טקטית לכל שחקן ושחקן בדיוק כמו שהיו מוכנים לכל שחקן ושחקן לפני המשחקים מול הפועל תל אביב ומכבי חיפה, בית"ר היתה מנצחת את המשחק. אייל משומר מכפר סבא התכונן לפבריס פרננדז. פבריס עצמו לא חשב לרגע על אייל משומר.
משומר עובר את הגנת בית"ר, בניצחון כפ"ס בטדי (צילום: יונתן האורסטוק)
מאמן כדורגל מצליח, מעבר לידע, נמדד בפנימיות שלו, בלב ובנתינה לשחקניו. ההיסטוריה של פרננדז כשחקן לימדה יותר מכל על הרגש והווינריות שבו. במונדיאל 1986 במקסיקו, היתה סמליות במיקומו של פרננדז כקשר אחורי בנבחרת צרפת, מנוע שעובד ומאזן את השלישייה שלפניו: אלן גירף, ז'אן טיגנה ומישל פלאטיני. ברבע הגמר פוגשת צרפת את ברזיל במשחק שהוגדר כטוב בכל הזמנים, פה נמדדו שתי התקפות בכל 60 שניות, דהיינו 240 התקפות ב-120 דקות. קראקה העלה את ברזיל ל-1:0, פלאטיני השווה ושתי הקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה מ-11 מטרים. שוב, בדיוק כמו ארבע שנים קודם לכן, למרות רמת הציפיות הגבוהה, צרפת נמצאת על סף הדחה.
היה זה יום הולדתו ה-31 של הקפטן מישל פלאטיני, שניגש לבעוט את הבעיטה הרביעית, החמיץ וצרפת חשה שגם כאן חלום הגביע העולמי עומד להיגנז. הבלם שחום העור חוליו סזאר בעט מול ג'ואל באטס לקורה.
הברזילאי ניגש לבעוט את החמישי לזכות ברזיל שיכול להעלותה לגמר. ג'ואל באטס עוצר וההכרעה, כאילו משמיים, חוזרת לצרפתים. עוד קודם לכן, בתכנון מראש נקבע כי הבועט החמישי לצרפתים יהיה פרננדז. טרם הבעיטה, מיד לאחר העצירה של באטס, ניגש פלאטיני לפרננדז, אוחז בפניו וכמספר שניות הם מביטים אחד בשני. הבעת פניו של פרננדז העידה על הריכוז הגדול בו הוא נמצא. פרננדז בועט שמאלה בחצי גובה, פנימה ומכאן חזה העולם כולו בפרננדז ב'ספרינט' אחוז שמחה ששמורה רק למלאי הרגש ולתאבי ההצלחה.
על פניו נראה כי החלק החזק של בית"ר הינם הזרים, לטעמי לא כך הדבר. יש חשיבות לשחקנים זרים שהינם דינאמיים לשינויים, בעיקר שחקני מרכז השדה, שם כאמור הפרישה משתנה. לרואה הינו שחקן גמיש לשינויים, אך לא כך פבריס פרננדז, שבדומה לאישטוואן האמר הוא שחקן כנף בלבד. כשבית"ר רוצה לעבור לשיטת 4:3:1:2, יואב זיו מתאים לכך יותר.
פרננדז ואמסלם. הכלאה מוצלחת (צילום: טל שחר)
מיטרסקי, כמיטב המסורת של בלמים המגיעים מהחינוך המזרח אירופאי, הינו בעל משחק ראש טוב. משחק התקפה בישראל הוא משחק קרקע, יניב קטן (לפני שעזב את חיפה), מיכאל זנדברג, שי הולצמן, טוטו תמוז, אחמד קאסום, יניב אברג'יל, גילי ורמוט ועומר גולן הם שחקנים שמבצעים את רוב הפעולות על הקרקע – ועם הפנים. ההתמודדות עמם היא רק באמצעות בלמים מהירים. תומר בן יוסף הוא בלם העתיד והשילוב שלו עם אמסלם מוצלח מאוד.
בניגוד לחלוצי הפנים שהוזכרו, דויד אגנסו הינו שונה לחלוטין. אגנסו, שאינו טריבליסט, היה אמור להביא את הערך החשוב ביותר מבחינתו של פרננדז:
פרסינג. ערך זה, שאפיין את משחקיו הראשונים והרתיע כל כך את הבלמים ששיחקו נגדו, אינו בא לידי ביטוי במשחקים האחרונים.
ליאור אסולין הוא חלוץ אדיר לליגה שלנו, 28 שערים שכבש במדי מכבי הרצליה הם כדוגמה, תפוקה שלא בטוח שגם חלוצים זרים היו מסוגלים לה. עמית בן שושן, למרות מימדי גופו הקטנים, מטפל בכדור גם עם הגב וגם עם בהפנים ברמת איכות גבוהה.
צדיק ורע לו
כמאמן לא אני הוא האיש להעיד על יושב ראש בכדורגל הישראלי. על אחת כמה וכמה שמדובר באיש עסקים מצליח. לוני הרציקוביץ', כקצין צנחנים ובן למשפחה ישראלית שורשית, יכול היה לבחור לעצמו חיי משפחה שלווים. אך כמאפיין את הישראלי השורשי הוא בחר בפעילות ציבורית, במקרה הזה מכבי תל אביב. הארוע בליל שבת רק מוכיח שבמחוזותינו צדיק ורע לו: כנראה שאם לוני היה משקיע פחות כסף מכיסו ויוצר בכך רמת ציפיות נמוכה יותר, הוא היה זוכה לפירגון גדול יותר.
