אביב לברנר
מוזר לקרוא את ברנר בלי אבק ועם אותיות מרווחות וגדולות. אבל עכשיו אפשר: שלושה ספרים על ומאת היוצר הגדול ראו אור לאחרונה בהוצאות מחודשות. לירז אקסלרד, ילידת גבעת ברנר שצברה כבר שעות ברנר על בשרה, חזרה לטקסטים שלא נס ליחם
המחזור שלי באמצע שנות השמונים היה האחרון לקבל את "כל כתבי" בסיום י"ב. מתנה מהקיבוץ, או התנועה, או בית הספר, או שלושתם יחד. שנה לאחר מכן החליט מי שהחליט לאפשר למסיימי י"ב לבחור בעצמם את הספר שיקבלו במתנה, במקום לקבל באוטומט את "כל כתבי". יכול להיות שנגמרה המהדורה ואף אחד לא טרח להדפיס עוד, יכול להיות שבבית הספר החליטו שמספיק כבר עם ברנר הזה, אני לא יודעת. כך או כך. את ברנר, לטעמי, אף פעם לא קוראים מספיק.
ובכל זאת, גם כשלא קוראים אותו, גם כשהספרים שלו זמינים, אולי, רק בחנויות יד שנייה, ברנר האיש, המיתוס, הפיגורה, חי ביותר. מאז אותו יום נורא, הראשון במאי של שנת 1921, כאשר ברנר ובני ביתו נרצחו בכניסה לביתם ביפו, החברה הישראלית מנציחה את ברנר. אולי לא קוראת אותו, אבל מנציחה את זכרו.
את השם לנקודה שהפכה להיות הקיבוץ בו נולדתי, קיבוץ גבעת ברנר, בחרה ועדת השמות של הישוב (כן. עוד לא היתה ארץ, ממשלה, כנסת, עצמאות. הייתה ועדת שמות). השם "ברנר" מופיע בכל מקום, שם שהוא כמו סמל שנוצר עבור האיש הסוער ומסוכסך הזה. מצד שני מקור השם במקריות צרופה - את השם קיבל אביו מפספורט שבני משפחתו קנו עבורו כדי לשחרר אותו משרות צבאי. יש רחובות "ברנר" ויש בתי ספר "ברנר" וספריות ואולמות ושאר מבני ציבור עם "ברנר" בשם שלהם. חוץ מזה השם "ברנר", קצת כמו קפקא למשל, הפך להיות מילה המתארת פרסונה מסוימת, מבנה אישיות, הלך רוח, השקפת עולם. "ברנר" כדימוי ומטפורה לפסימיות, דיכאוניות, בדידות, גורל אכזר.
ב"ספריה הקטנה" מוציאים מחדש שני טקסטים של ועל ברנר: אחד, "מן המיצר", נובלה שבורה וקצוצה שברנר כתב בשנת 1909. השני, "ברנר בלונדון", מורכב משלושה טקסטים, המרכזי שבהם הוא הספד שכתב הסופר הנשכח אשר ביילין על ברנר שנה אחרי הרצח. ביילין שהה בלונדון באותן שנים בלתי נשכחות, 1906 – 1908, השנים בהן ברנר ערך, הדפיס, כתב והפיץ את כתב העת "המעורר".
כתב העת "המעורר" הופיע בתקופה נוראה לספרות העברית החדשה. אחרי פרעות אוקטובר ברוסיה השתתקו כותבי העברית. ברנר בן ה-24 הגיע ללונדון בעקבות בריחה מפוארת מהצבא הרוסי שעמד לשלוח אותו לחזית, בריחה שארגנו עבורו חבריו בבונד ושתיאור שלה מופיעה בנובלה "מן המיצר" (שם היא מוצמדת דווקא לדמות השנואה של הרוסי גס הרוח).
על התקופה הזאת כתב חבר אחר של ברנר, הסופר ר' בנימין, בהספד עליו:
"פסקו העיתונים העבריים: 'הצפירה' בווארשה, 'הזמן' בווילנה – הלז הדפיס עוד יום-יום באותיות גדולות: 'ליהודי רוסיה עוד לא נתנו שיווי-זכויות' – ונשתתק ונאלם ונעלם. פסק 'השלוח', פסקה המלה העברית. נדמה היה, כי הכל אבד; נדמה היה, כי עלה מבול על הארץ ושטף את הכל. כי לשווא היה עמל מחיי העברית ומחזיקי העברית. באותה שעה יצאה החוברת הראשונה של 'המעורר'. שני אנשים עמלו בה. המבול שוטף את הארץ ושני אנשים, כאילו בונים תיבה קטנה למלה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים".
ככה נולד מיתוס
שנתיים שהה ברנר בלונדון, עד שנגמר לו הכוח ונגמר הכסף והוא סגר את "המעורר" ועזב את לונדון ונסע לתחנה הבאה שלו שהיתה בגליציה אצל שופמן. בדרך עצר בברסלוי לפגישה עם ברדיצ'בסקי הגדול. עוד תמונה בלתי נשכחת: השניים, הצעיר והזקן, נפגשו בתחנת הרכבת והסתובבו ביחד על הרציף מספר שעות, עד שהגיעה הרכבת הבאה וברנר עלה עליה.
על הפגישה הזאת כתב ברדיצ'בסקי: "זמן רב אחרי היפרדו ממני לא יכולתי לשוב לאיתני. שאלת היהודים הישנה נושנה, אשר מכבר חשבתי אותה ללא קיימת, שוב נתעוררה בקרבי. למה סובל האדם הזה את סבלו האיום? למה נרדף הוא על צווארו מארץ לארץ? לאן פניו מועדות? מה לאחל לו? – ומה שבאמת מחריד ואיום, כי האיש כשהוא לעצמו איננו יהודי עוד בנפשו, כי אורר הוא את היהדות, כי רואה הוא את הכליה ואולי גם רוצה בה. כעריק, כבורח מן הגדוד, אין לו כל אפשרות לחזור לארץ-מכורתו ובזה נותק לעולם היחס אל האדמה הזאת ואל העם הזה ואל לשונו. בשום קרקע לא יוכל להשתרש והנה הוא נדחף שוב ושוב אל חיק היהדות השנואה עליו ואשר בעבורה לבו מלא כאב. אהה! שלבי לא נתפקע בקרבי בראותי אותו כך!" (עמ' 113)
אופטימיות זעירה
את הנובלה "מן המיצר" כתב ברנר אחרי השנתיים בלונדון על לונדון והיא מכילה בתוכה את היחס המורכב והאמביוולנטי של ברנר לחיים היהודים. במרכז הנובלה מערכת יומון יהודי בגטו היהודי של לונדון והאנשים העובדים בו. "מן המיצר" היא נובלה עזה וחריפה המתארת חיים קטנים ועלובים, חיים אפורים, של אנשים הכלואים יחדיו ביחד בגטו בלי אהבה ובלי קרבה ובלי סיבה, אבל גם בלי יכולת לעזוב.
הנובלה מורכבת מקטעים קצרים, רשימות, שורות שבורות. העברית של ברנר מעורבת ביידיש ואנגלית וכוללת מילים עבריות שהקורא המודרני לא יכיר (ויפה עשתה ההוצאה שהוסיפה ביאורים במקומות הדרושים). הכל ביחד יוצר טקסט שבור ומקוטע, רצוץ, מלא תדהמה, עמוס בסימני קריאה ושלוש נקודות וסערה רגשית גדולה ומעט מאוד אופטימיות ואמונה בעתיד.
אחרי לונדון וגליציה הגיע ברנר, בשנת 1909, לישראל. סיפור העלייה שלו הוא עוד חלק נפלא מהמיתוס של ברנר, איך עלה בעילום שם והצטרף אל הפועלים שחפרו בורות ליד פתח תקווה ויום שלם חפר וחפר והבורות שלו יצאו קטנים ועקומים והידיים שלו נפצעו ושתתו דם עד שמישהו זיהה אותו בתור מי שהיה, הסופר העברי הגדול יוסף חיים ברנר, והוא וויתר על החלום של חיי פועל פשוט בארץ ישראל.
סאב-טקסט של הישראליות
גם "שכול וכשלון", הרומן הגדול ביותר של ברנר והאחרון שכתב זכה להוצאה מחודשת. שנה אחרי הפרסום הראשון של "שכול וכשלון" ברנר נרצח ביפו, בראשון במאי של 1921, על-ידי ערבים. ואם לא היה ברנר נרצח ביפו על ידי ערבים, גם אז היה הופך למיתוס?
נדמה שמאה שנה אחרי ימי לונדון של ברנר ו-85 שנה אחרי שנרצח, המיתוס הברנרי הוא חלק אינטגרלי מהתרבות העברית. האמביוולנטיות שלו, יחסי האהבה-שנאה עם היהדות, תחושת הזרות הנצחית, כל אלו הם מעין ירושה רוחנית עבור לפחות חלק מאיתנו. ועוד. איכשהו סיפור חייו של ברנר, שנרצח יותר מעשרים שנה לפני קום המדינה, כרוך במפעל הציוני. כמו ולהבדיל מדמויות ציבוריות ופוליטיות, בן-גוריון או רבין או שרון, נדמה כאילו סיפור חייו הוא סאב-טקסט של הסיפור הישראלי.
בעצם המעשה של הדפסה מחודשת של ברנר יש בעיני אופטימיות ותקווה ויצירת נקודת אחיזה ברורה ומובהקת לרצף ההיסטורי של הספרות העברית. ויש בכך גם תזכורת נפלאה לריבוי הפנים של ברנר ולחשיבות ולמרכזיות שלו. כי ברנר הוא לא רק מיתוס. הוא לא רק סאב-טקסט. הוא הטקסט עצמו.
- "ברנר בלונדון" מאת אשר ביילין, הספריה הקטנה - הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
- "מן המיצר" מאת יוסף חיים ברנר, הספריה הקטנה - הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
- "שכול וכישלון" מאת יוסף חיים ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
לפנייה לכתב/ת 
