שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אורי שולט?

    "אורי" עדיין נמכר פה ושם, וגם "אליפים", אבל אפילו אסתר שטרייט-וורצל, שמוציאה עכשיו ספר חדש, "עטרות", מודה שמשהו השתנה. "יכול להיות שנכשלנו, בני דורי ואחרים, בנסיון להנחיל לכולם את אהבת הארץ כפי שהיא היתה קיימת בנעורי". אולי הגמלאים יצליחו לתקן משהו, היא מקווה

     

    צילום וידאו: שי רוזנצוויג

     

    בשנים האחרונות היא כבר לא חורשת את הארץ בדרך למפגשים עם הקהל שלה: הבריאות קצת מציקה, ההליכה קצת קשה. אסתר שטרייט-וורצל, אחת משתי המלכות הבלתי מעורערות של הספרות העברית לבני הנעורים (השנייה היא דבורה עומר) תחגוג בחודש יולי את יום הולדתה ה-74. עכשיו חלק מן המפגשים שלה עם קוראיה מתרחשים באתר שבו כולם מוזמנים לכתוב לה, וכולם גם יקבלו תשובה.

     

    אם גוגל יכול לספק גם עדויות להלכי הרוח של אנשים צעירים, בשלהי ההערצה להארי פוטר ודקה לפני שההורמונים עושים בהם שמות – תוכלו למצוא ש"אורי שולטטטת!!!!1" ו"אוסטרלים/אנה" הכי מרגש, ו"מה-זה אהבתי את אדי", ובנימה קצת יותר בוגרת – ש"חברות" (ספר העוסק בהתמודדות עם דיסלקציה) שינה לי את החיים". כל זה, ועשרות תגובות אחרות, מצוי באתרים שמאמינים כי "הנוער" – אותה קטגוריה אמורפית מגיל 10 בערך ועד לגיל הדקירות במועדונים – עדיין קורא.

     

    היא אישה מאוד אופטימית, ויש לה ספר חדש: "עטרות". זהו סיפור שהתבשל במשך שנים רבות, והחל, כך היא אומרת "בתלמידה שלי לספרות שהיתה בת-עטרות והיא מדי פעם טפטפה לי, שמישהו צריך לספר את הסיפור של המושב שננטש בפקודה ב-1948, שנים חשבתי על כך שיהיה קשה לכתוב על אודות כפר שלם, לא תהיה שם דמות אחת שאפשר להזדהות איתה, זה יהיה מסובך – ובסופו של דבר העזתי".

     

    - אחרי המון ספרים, עדיין מתרגשים מן החדש?

     

    "מאוד. אני שמחה ומאושרת ומתרגשת ושום דבר אינו מקהה את התחושות הללו, לא השנים ולא מספרם של הספרים שאני יכולה להתברך בהם".

     

    - וודאי אמרו לך שהלשון בספר הזה היא מין שמורת טבע. גבוהה, מליצית, לא מעודכנת – ושהדבר עלול להרתיע חלק מן הקוראים.

     

    "זו לא הפעם הראשונה שאומרים, אבל זו היתה לשון התקופה, ואני מאמינה בחשיבותה של לשון יפה ועשירה בספרים לנוער שלומד את לשונו, ולא יזיק לו בכלל להיתקל במלים חדשות ולהפוך אותן למילותיו-שלו. אם מול הביקורת הזאת אני בוחנת את מספר התגובות האוהדות והאוהבות שאני מקבלת מבני נוער, באמת שאין לי על מה להתלונן".

     

    ומתברר ש"אורי", ספר שהשנה מלאו לו שלושים – עדיין נמכר בטפטוף איטי בחנויות, וכמוהו "אליפים" שהגיע לעולם בשנה שבה החלה מלחמת לבנון, ו"שחר" שגיבורו "הוא מלח הארץ", כפי שהיא מעידה, עדיין מגיר דמעות כשהוא נהרג בספר, ו"אדי מלך המסטולים", קורותיו של נער וגבר צעיר בצל משפחה הרוסה וסמים ופשע, עדיין מצמרר. כל אלה נכתבו במכונת כתיבה: עד לפני שבע שנים, כשהמתקן הודיע לה ששוב לא יוכל להועיל לה, והיא נכנעה לפגעי הזמן ועברה למחשב. לא בלי פחד, היא אומרת.

     

    "חששתי לכתוב במחשב, כי במכונת הכתיבה לפעמים הייתי כותבת את אותו עמוד עצמו עשרים ושלושים פעמים עד שהייתי מרוצה מן התוצאה. חששתי שהקלות בה ניתן למחוק תגרום לי לכתוב באופן שטחי יותר, אבל לשמחתי זה לא קרה, המחשב הפך לידיד – וכתב היד שלי נהיה בלתי קריא לחלוטין".

     

    אין לאן לברוח

     

    שטרייט-וורצל נולדה בפתח תקווה, והיתה בתו של מנהל גמנסיה אחד העם, בית ספר שאביה הסופר יסד – מוסד מיתולוגי מקומי, שלימים לימדה בו. שלושים שנה היתה מורה לספרות, ועקבה מקרוב אחר עיצוב הטעמים של שני דורות לפחות. כשהיתה בת 55, פרשה מן ההוראה "כדי להתמסר לכתיבה". רבי המכר הגדולים שלה הגיחו לעולם בתקופה שסופרים עדיין לא היו גיבורי תרבות תקשורתיים, בטלוויזיה היה רק ערוץ אחד דובר עברית, ועדיין אפשר היה למצוא ב"המשביר" חולצות ומכנסיים של "אתא". העולם השתנה עד מאוד, אבל כמה דברים נותרו בעינם – והם עדיין חורים לה. למשל, היחס לספרות לבני הנעורים. "התקשורת עדיין חושבת שמדובר בספרים מסוג ב'. כאילו כל אחד יכול לכתוב לנוער, כאילו זה רק נספח בלתי חשוב לספרות רצינית למבוגרים. ובכן, זה מעולם לא היה נכון, כאז כן עתה".

     

    - אבל בשנים האחרונות ספרות הנעורים זוכה ליותר לגיטימציה. והנה, דבורה עומר מקבלת את פרס ישראל ביום העצמאות הקרוב.

     

    "אבל היא לא מקבלת את הפרס בתחום הספרות, אלא בקטגוריה העמומה של 'מפעל חיים'. עד שלא ישתנה לחלוטין היחס לספרות ילדים ונוער, יידעו רק הקוראים את מה שהמבוגרים באקדמיה מצליחים לשכוח, כי במיטבה מדובר בספרות רצינית בדיוק כמו ספרות המבוגרים".

     

    - ומה את חושבת על מתן הפרס לעומר?

     

    "אני שמחה בשמחתה. אני מכירה ומוקירה את כתיבתה, והתקשרתי לברך אותה".

     

    - את מייחלת לפרס הזה?

     

    "אני לא יודעת, הפוליטיקה של מתן הפרסים תמיד היתה מאוד זרה לי, וכשקיבלתי את פרס זאב זה קרה רק אחרי ששופטים יצרו איתי קשר ותהו מדוע לא היגשתי מועמדות. אבל אינני יכולה להתלונן. אהבה של קוראים רבים מלווה אותי עשרות שנים, וגם מפיחה חיים ביצירות חדשות".

     

    - ובכל זאת, בני הנעורים של היום קוראים פחות, וקוראים יותר ספרות אסקפיסטית.

     

    "מה זאת אומרת אסקפיסטית? לאן הם חושבים שהם יכולים לברוח", היא עונה, ריטורית לגמרי. "נכון שקצב החיים השתנה לחלוטין, כשהייתי מורה לספרות לימדתי בלזק ודוסטוייבסקי וכבר אז היה ברור שספרים שדורשים אורך נשימה רציני אינם חביבים במיוחד על חלק מן התלמידים. אני חושבת שהיום הסבלנות ליצירה ספרותית קיימת פחות. צעירים נמשכים בעיקר לעלילה, ואין להם אורך הרוח לקרוא תיאורים שנמשכים על פני עמודים רבים. חוסר הסבלנות מגיע מן המדיומים החדשים, אבל יש גם בני נוער שעדיין קוראים הרבה. במיוחד בקרב הנוער הדתי. אני חושבת שזה בגלל שבשבת מתנתקים מן המחשב והטלוויזיה, אבל לקרוא מותר – וכשמתחילים ספר, כבר שוקעים בו ומסיימים אותו וממשיכים לספר הבא".

     

    - הכל מתחיל ונגמר בבית ההורים?

     

    "בשום אופן לא. לבית הספר יש תפקיד מכריע בעיצוב חיי הקריאה של תלמידים. הנסיון העשיר שלי במפגשים עם קוראים מוכיח את זה. פעמים רבות הגעתי לבתי ספר שבהם ברור היה כי כולם קראו, והתעניינו והסתקרנו ושאלו המון שאלות, ובני אותה שכבת גיל בבית ספר אחר, שבו הקריאה לא עניינה את המורים, ישבו משועממים לחלוטין, שמונים ילדים, אני שואלת מי קרא ספר אחד שלי – ושתי אצבעות מורמות".

     

    - בא לך לקום וללכת?

     

    "את אחת הפגישות המביכות הללו הפסקתי, היתה פגישה נוראה – רעש מחריד, חוסר עניין כל כך מופגן, פשוט קמתי והלכתי".

     

    - אז מה יכולים בתי ספר לעשות כדי להגביר את המוטיבציה לקריאה?

     

    "יש היום אפשרויות רבות יותר מאשר בעבר, אבל תמיד כדאי לחזור לדברים הבסיסיים: קריאה של פרק מספר שתפתח את יום הלימודים, חידונים, דברים שכאלה. גם לצייר עטיפות של ספרים אפשר, לכתוב להם סופים חדשים, ליצור כרזות ובולים, וכמובן – לטפח ספרייה שתהיה נעימה לילדים, שתהיה מקום שאליו הם מגיעים בחפץ לב".

     

    - אולי הם כבר לא מתעניינים כבעבר בחלק מן הנושאים הבולטים של היצירה שלך: ימי טרם-המדינה, המחתרות, העלייה, מאבקם של ניצולי שואה בדרך לישראל.

     

    "יכול להיות שנכשלנו, בני דורי ואחרים, בנסיון להנחיל לכולם את אהבת הארץ כפי שהיא היתה קיימת בנעורי. אני זוכרת אותנו, אבא ואני ובני המשפחה, נוסעים לטיול להר תבור, ואבא מצביע על ההר ואומר, כאן בדיוק נלחמה דבורה הנביאה בסיסרא, ואת רטט ההתרגשות שהמלים עוררו בי. אולי היום ההתרגשות הזאת אינה קיימת עוד, ואם כך – נכשלנו, אבל אני מאמינה בצורך לספר לבני הנעורים עוד ועוד מאותן שנים, כי מי שאין לו עבר וודאי אולי באמת לא יהיה לו עתיד".

     

    - עוד טענה שמועלית לפעמים נגדך היא, שהספרים שלך ספוגים באתוס ציוני חד משמעי וחסר כל ספק שהוא. למשל, "שחר". הסיפור מתנהל בראשית מלחמת לבנון, וברור לגמרי בכל עמוד מי הטובים ומי הרעים, והכל מאוד שחור-לבן.

     

    "מן השאלה הזאת ברור שאת חושבת אחרת. רק מי שחושב אחרת ומי שלא בטוח בצדקתנו ישאל כך".

     

    - מה משמח אותך בשנים האחרונות?

     

    "ספרות טובה, תמיד. ומוזיקה. ובעיקר – הנכדים שלי. אני מאחלת לעצמי להיות בחתונתה של הבכורה, ובבית המחשב תמיד פתוח והנכדים ממהרים לקרוא מה כתבתי ואני גם מתייעצת עם הנכדות שלי על דברים חדשים שאני כותבת. הנכדים, מה לעשות, קוראים פחות".

     

    - למרות האהבה שקוראייך הצעירים הרעיפו עלייך, את מודעת לכך שנוצרת כאן חברה שמזלזלת באזרחיה המבוגרים, בסיפורים שלהם, בעשייה שלהם?

     

    "ודאי, ואני מקווה שהגמלאים בכנסת יצליחו לתקן. אולי רק מעט. לא, לא הצבעתי עבורם כי אינני גמלאית – כלומר, גמלאית של משרד החינוך, אבל אני עדיין עובדת ומקווה שאמשיך כך, אבל לא הכל רע. לאחרונה, כשנזקקתי לניתוח, עמוד סביבי רופאים צעירים בבית החולים ושמחו לשמוע שאני זו שכתבה את 'אורי' ואת 'אליפים', והם אפילו התרגשו – ואני ידעתי שאני בידיים בטוחות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים