עבדים היינו

כנגד הרבה יותר מארבעה סוגי עבדים דיברה הצרכנות הישראלית, אבל כאן נספר, ברוח ההגדה החג, רק בארבעה בהם. ומן הסתם עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית כבר נהיה כולנו די מעוצבנים.

אז ככה, עבדים היינו ל... (קחו אוויר) חברות הסלולר, ספקי אינטרנט, חברות הכבלים וחברת הלוויין, עיתונים וכתבי עת, וכל המרבה לספר בהם ובחבריהם הרי זה משובח. כל זה כבר מזמן מתנהל בארץ כנען, והראש היהודי ממציא לנו פטנטים, ובעיקר סוגי עבדים חדשים לבקרים.

עבד כבול

"עבד כבול" – תרתי משמע, רק שינסה להתנתק מחברות הטלוויזיה הרב ערוציות. אז מתרחש לפתע כשל טכנולוגי מתמשך. "לא שומעים!" – אומרים לו שם, "תתקשר שוב. חוץ מזה, יש לנו מה זה מבצע עבורך". אבל אני כבר לא רוצה אתכם – רוטן מר ישראלי – מרור ועצבים גם יחד כבר אכלתי מכם. תעזבו אותי. "טוב, כבר באים לנתק" - שומע העבד המותש, ומישהו רק שכח ללחוש על אוזנו: "להתראות בחיוב הבא. לא כל כך מהר נפטרים מאיתנו".

עבד כפות

"עבד כפות" – הוא עבד רב-בעלים. מחברות הסלולר ועד ספקי האינטרנט, כולם כופתים אותו בחיבוק לוהט למשך שנה, שנתיים, ולמה לא 3 שנים. רק שינסה להיפרד מהלהט הזה. אז תפרוץ להבה בכיסו, והוא יתוודע להליכי פדיון עבדים: "דמי ביטול" קוראים לזה שם. כבר היה יותר זול אילו רצעו את אוזנו.

עבד קפוא

"עבד קפוא" – המצאה ישראלית שרק הרבנות טובה ממנו בלא לתת גט. ים סוף כבר לנגד עיניו, הרוח משוררת לו בינות לקנה ולגומא, אדמת סיני או-טו-טו מתחת לכפות רגליו – והעבד הישראלי מתבשם מכך שכבר נפטר מהמשעבד האחרון, נניח ספק אינטרנט. הרי כבר לפני שלושה חודשים שלח אותו לכל הרוחות, ודף החיובים של כרטיס האשראי חזר לימי נעוריו, בתול מכל זכר לנוגש ההוא. אבל רגע לפני שהוא מגיע למעבר טאבה – מסמיק דף החיובים מזעם: ספק האינטרנט חזר לשטח. "מה בדיוק אתם עושים בחשבון שלי?!" – זועם העבד שלנו. "מותק, בסך הכל היית אצלנו בהקפאה. ברוך הבא בחזרה למכלאה".

העבד החוזר אל הכפור

"העבד החוזר אל הכפור" – לרוב זה מתחיל בביטויי ידידות וערגה, שרק ראשוני הכותבים בעברית מודרנית הירשו לעצמם להשתמש בה. משהו כמו אהובי, מחמלי ומאור עיני. ככה קושר עצמו העבד-לעתיד-לבוא, נניח, אל כתב עת. הידידות המופלאה מתנהלת כסדרה, גם החיובים.

אבל בחלוף הזמן אומרת גברת ישראלי לבן זוגה, "מוישה, אולי נעשה מנוי על 'מסע משפחתי' במקום על 'טיול שונה'". אין בעיה, משיב הטיילן הוותיק, ומרים טלפון למחלקת המנויים של "טיול שונה". "תשכח מזה, פראייר", אומרים לו שם. "זוכר את ההסכם שלנו? כתוב שם שאם אתה לא מודיע לנו אחרי שנה שאתה לא רוצה אותנו יותר, אנחנו כבר נתנחל אצלך בכרטיס האשראי". אבל בכלל לא שלחתם אלינו חוזה – מוחה העבד-בהתהוות. "הלך עליך" – מפטיר המוקדן, "שנת ידידות נוספת לפנינו. יש'ך קצת זמן? תקרא מדור שוק ההון. תראה ת'מאזן שלנו ל-2005. גם עליך כתוב שם. הרי מימנת אותנו".

סוף דבר

ומעשה ברבנית אורית נוקד וברבי שאול יהלום וברבי שלום שמחון, שהיו מסובים בוועדת הכלכלה של הסנהדרין מול פרעה-דסלולר וסיפרו ביציאת-עבדים, עד שכמעט יצאה נשמתם. "הרי אנו ובנינו משועבדים לכם", אמרו לטייקונים. "הרף לכם מזה. אפילו כולכם חכמים וכולכם נבונים, לנו יש הבה נתחכמה משלנו. הקופירייטר שלנו קורא לזה: ' לא התקשרתם – לא חייבתם'". וייזעקו פרעוני האנטנות: "אבל למה?! זה שירות מציל חיים". ויען רבי יהלום ויאמר: "והיה כי ר' ישראלי לא ישלם לכם דמים כסדר, תכבד ידכם עליו בלא שהי ופהי. הנכמר בכם לפתע לבבכם? קאט דה בולשיט. סוף עונת העבדים".

אבל אז הגיע זמן קריאת שמע של בחירות 2006, ותתרוקן הסנהדרין מיושביה – לא לפני שרגע לפני השקיעה עברה "סוף עונת העבדים הקצובה" בקריאה ראשונה. היוציאונו חברי הסנהדרין ה-17 מן העבדות ביד חזקה ובזרוע נטויה? בחייכם, רק עוד שתי קריאות ודי.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות