שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לפסוח על ההגדה
    לא בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא לא תמיד הצילנו מידם. הצל אותי עתה משעתוק פדגוגי של שנאת גויים

    בשנים האחרונות, ככל שמתקרב מועד חג הפסח, אני חש מועקה הולכת וגדלה. האם להשתתף בסדר של המשפחה המורחבת או להתעקש ולהיוותר גלמוד מול חגיגה וקירוב לבבות של מקורביי, שחלקם חולק עמי ד.נ.א? מה קורה לי? האם אני הופך למשבית שמחות סדרתי? אוויל פונדמנטליסטי חילוני השונא מסורת יהודית ארוכה, חמה וססגונית? חגים וטקסים בכל תרבויות העולם הם לרוב דבר יפה. הם קוטעים את רצף הזמן חסר המשמעות וההומוגני ומעניקים לו מבנה וצורה. הם מרפים את מתח החיים, מזרימים עוצמה מחודשת לסוללות ההוויה המותשות, ולכן אני כל-כך אוהב אותם ושש לקראתם. אז למה הלחץ ערב חג הפסח האביבי ומלא האורה?

     

    זה לא בגלל איסור החמץ. תמיד ידעתי לשלב את המצה עם מטעמים אסורים, וכמעט תמיד קינחתי את ארוחת הסדר בבירה קרירה. האם המצוקה נובעת ממפגש עם בני-משפחה רחוקים ומלחיצים? גם על זאת ידעתי תמיד להתגבר עם שתייה קצת מוגברת של אלכוהול מטשטש. הכל התחיל אצלי לפני כשבע שנים, בסדר מסורתי בסן-פרנסיסקו עם קרובים באמת רחוקים. היות ורוב המסובים היו דוברי אנגלית, הוטל דווקא עליי לקרוא בהגדה - מה שתמיד נמנעתי מלעשות - ולאחר מכן לתרגמה בקול גדול לשפת האמריקנים. כידוע, נהוג בסדר המסורתי לעניין במיוחד את הילדים, וסיפור ההגדה נועד בעיקר לחנכם ולהזריק להם המון "זיכרון". לראשונה בחיי, לקחתי את תפקיד המחנך ברצינות, גיליתי יצירתיות-יתר והדגשתי את האספקטים הסיפוריים-היסטוריים. השמחה הייתה גדולה.

     

    בדרך, באפילת המכונית, המשיכה בתי, בת חמש באותה עת, להקשות קושיות. הדם במכה הראשונה זרם גם דרך

    הברזים, או היה רק בנחלים? האם ממש שתו אותו? מה עשו בדיוק הצפרדעים לאנשים והאם הערוב אכל אותם? הכינים היו גדולות או קטנות? וכן הלאה. הילדה אמנם הייתה חצי רדומה, אולם היא הצליחה להגיע בקושיותיה למכה העשירית, המהממת ביותר. מה זה בדיוק בכורות? האם מדובר רק בחיסול הבנים הבכורים או גם בהריגת הבנות הבכורות? כאשר הבטחתי לה שמדובר רק בזכרים היא נרגעה, ולאור הדממה המתמשכת הייתי בטוח שנרדמה. אבל פתאום זינקה לה מהמושב האחורי שאלת מחץ אחרונה: "האם האלוהים גם הרג את התינוקות הקטנים, אם הם היו הבכורים במשפחה?"

     

    אני זוכר שהשהיתי את תשובתי. האמת שלא ידעתי מה לענות. לא, לא הדגשתי בפניה שמדובר סך-הכל במצרים ולא בבני שלומנו. גם לא ניסיתי לתרץ שמדובר בנקמה "מוצדקת"; הרי גם השטן לא היה בורא נקמה המתממשת בהרג מכוון של ילדים. גם לא יכולתי לומר לה שמדובר בתיאור פעולה אובייקטיבי של האלוהים, שיחסנו אליו הוא בסופו של דבר ניטראלי. מה היא כבר יודעת על אובייקטיביות וניטראליות? מה גם ששעתיים קודם לכן היא שמעה כיצד אנו מודים בשירה אדירה על מכת הבכורות, ובקול גבוה מלמלה אחריי את "דיינו".

     

    חיטטתי במוחי אחר תשובות מתחמקות נוספות, למקרה שבבוקר תתחדש החקירה, אבל נתקעתי בפחד משתק. ומה אם תרצה לקרוא שוב את ההגדה, ונגיע לקטע של "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך... ותשמידם מתחת שמי ה'"? להסביר לה כהיסטוריון שקיים הבדל משמעותי אם משמיע זאת יהודי זקן בבקתתו העלובה באירופה של מסעי הצלב או - להבדיל - ישראלי גאוותן בהיאחזות המתכרבלת בשכבות עבות של לוחמים וכלי-רכב משוריינים בשטחים הכבושים? זה לא נראה עדיין מתאים לגילה. והלא גם מבוגרים רבים בינינו מתעקשים שלא להבין את ההבדל.

     

    באותו רגע ידעתי שאת ההגדה לא אקרא שוב בקול, לא עם בתי ולא עם אחרים. לספר אגדות - הלוואי, לחגוג את חג הפסח - בוודאי. אולם פסח קצת מצונזר, ואם לא מקבלים את הצנזורה - אני לא בעניינים. וכך קרה שהגעתי עד הלום. לקראת החג אני במתח ויודע שאני עלול להיעשות שוב לגלמוד. אני, שרדוף עדיין בגלל כל אותן מסיבות שלא הוזמנתי אליהן בצעירותי.

     

    האפיקומן היווני

     

    וליל הסדר הוא באמת מסיבה, ויכול אפילו להפוך למסיבה באמת טובה. כמה יודעים למשל שהסדר עוצב בתחילת המאה השנייה לספירה על-פי המודל של הסימפוזיון היווני? מה, החג אולי היהודי ביותר הוא בעצם חג מתייוון? כן, לפחות מאז שחרב בית המקדש והפסיקו להקריב בו קורבנות. לשבת יחד ובנחת מסובין, ולא יושבין, לשאול שאלות ולאכול לסירוגין, כוס היין לפתיחת הערב ופנייה אל כלל המשתתפים, דיון המבוסס על מקורות קדומים, שירים המקלסים ומהללים את מי שהערב הוקדש לו - כל אלה היו ממרכיביו של הסימפוזיון הקלאסי. אולם יבואו ויגידו לי שבסימפוזיון נהוג היה לאכול ורק אחר כך להתדיין. זה היה נכון עד המאה השנייה לספירה, שבמהלכה שונה הסדר. מה עוד שעל פי המשנה, גם בסדר היהודי בתחילת התפתחותו התקיימה הארוחה לפני הדיונים המתמשכים - ורק מאוחר יותר התהפכה החגיגה.

     

    ודאי, סדר פסח שונה מהסימפוזיון שאנו מכירים מתיאורי אפלטון או מסיפורי פלוטרכוס. השיחה הפילוסופית הוחלפה ב"שיח היסטורי" מונותיאיסטי, וחבר המרעים הגדול השתנה למשפחה המורחבת. אולם אין ספק שלעיני חכמי יבנה המוכשרים

    שהמציאו אותו עמד הנוהג היווני, שהיה כנראה נפוץ בחברה היהודית-הלניסטית, והם שאבו ממנו את המסגרת הטקסית, גם אם לא את התכנים. הבדל בולט נוסף בין השניים קשור לתום החגיגה. ה"אפיקומן" היא מילה יוונית שמורה על קינוח הסעודה. היא ציינה את ההילולה הגדולה בסוף הסימפוזיון, שבה השתכרו המסובין השכובים כבר לחלוטין, שיחררו את יצריהם, דיברו גסויות ואפילו יצאו לרחובות להטריד עוברים ושבים (מאוחר יותר במסורת הנוצרית ציינה המילה את ביאתו של ישו). חז"ל רצו למנוע נוהג שיכורים פסול זה, ולכן קבעו ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". מאוחר יותר זוהה האפיקומן עם חצי המצה האמצעית, שאותה צריך לאכול כמנה אחרונה החותמת סופית את הארוחה - וכן, בקהילות מסוימות, כאובייקט שובבני שעל הילדים לגנוב כדי לקבל עבורו מתנה.

     

    לסיום עליי להרגיע קוראות וקוראים חששניים: אינני מציע כאן להחזיר עטרה לישנה, לחזור למקורות ההלניסטים של החג הנחשב לכל-כך יהודי. זמנו של הסימפוזיון הקדום חלף, גם אם צורתו עדיין ממשיכה להדהד בסדר פסח. איני מציע גם לשקם את נוהג האפיקומן המקורי, ולו מפאת סכנת התאונות בכבישים. כוונתי הייתה לספר על מצוקתי האישית ערב החג, וכן ללמד שלמרות קדושתם של החגים - הם עוצבו על-ידי בני-אדם בשלב היסטורי מסוים. לפיכך גם ניתן תמיד לשנותם במקצת ולהתאימם לרוח זמן פחות מסתגרת, ואולי אוניברסאלית יותר (לאו דווקא בגלל הגלובליזציה). לא בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, וכהיסטוריון אני גם יודע שהקדוש ברוך הוא, למרות מה שכתוב, לא תמיד הצילנו מידם. אנא, הצל אותי עתה בתחילת המאה ה-21 משעתוק פדגוגי של שנאת גויים (ערבים, פיליפיניות, תאילנדים או אחרים), שנאה באמת מיותרת.

     

    פרופ' שלמה זנד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים