שוקולד ושירה

שתי ההצגות שבהן צפיתי ביום הראשון של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, שנפתח שלשום, היו מאלה שאינן נרתעות מלעסוק בנושאים מורכבים בשפה שמדברת לליבם של ילדים. 

"שוקולד", מאת עביר זיבק חדאד ורונית חכם ובבימויה של שיר פרייבך, היא הצגה סימפטית לילדים מגיל 5 ומעלה על נושא קשה - הטרדה מינית. זו בעיה בעיה שקשה מאוד לטפל בה מבלי ליפול לטון דידקטי מעצבן. לזכותה של ההצגה ייאמר שהיא מצליחה לרוב למצוא איזון סביר בין המרכיב החינוכי לבין המרכיב הדרמטי, על ידי שימוש מתוחכם בסגנון תיאטרון סיפור עממי שמשלב שחקנים, בובות יפות והקרנות על גבי מסך.

אמנם יש משהו מוזר בשילוב שבין השפה הבימתית הנאיבית במכוון לבין הנושא הטראומתי, וההצגה אף סובלת מבעיה של קצב, אך בכל זאת – היא מצליחה לעורר הערכה בשל יכולתה לגעת בחומרים הרגישים בצורה אנושית, מבלי להרתיע ומבלי לעורר חרדה מיותרת בקרב הקהל הצעיר.

לעומת זאת, "בית חרושת לשירים" מאת קובי מידן היא הצגה חמודה, שמנסה להתמודד עם הירידה בעניין של הדור הצעיר בשירה. היא עושה זאת דרך סיפור על ילדה שאוהבת לקרוא שירים ולא את "הארי פוטר". בגלל משיכתה לשירים מאבדת את חברותיה, אך בחלומותיה היא מוזמנת לבית החרושת לשירים, שם היא פוגשת גלריה משעשעת של משוררים מוזרים. הטקסט של מידן מלא שנינות והבמאי, ג'יל בן-דוד, בשיתוף עם המעצבת, מריה גורביץ', תירגם את הסיפור הקליל והמתוק לחזיון בימתי צבעוני ומלא קסם. גם הביצוע המשחקי הוא תוסס ומלא חן, אך מרוב התחכמויות לשוניות מאבדת ההצגה בשלב מסויים את הפוקוס שלה. חבל, כי נראה שבעזרת כמה קיצורים והידוקים אפשר היה ליצור כאן פנינה אמיתית.